שמואל זכאי

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמואל זכאי (נולד ב־1963), תת אלוף במילואים בצה"ל, היה לוחם ומפקד בחטיבת גולני, ואף פיקד עליה. בהמשך שימש כמפקד אוגדת עזה.

  • "מנהיג שיעי כזה או אחר, שעומד ומתלהם בבינת-ג'בל יכול להגיד מה שהוא רוצה. אנחנו כלוחמי גולני יודעים שבמובן האישי ביותר - הוא יודע מי הרג את הבן שלו ואלה לוחמי גולני. הוא יודע בתוך לבו שצה"ל ניצח את המלחמה הזו." ~ על חסן נסראללה בעת ששירת כמפקד חטיבת גולני. מתוך הכתבה "מח"ט גולני: נסראללה יודע מי הרג את בנו" מאת עמוס הראל, הארץ, ‏29.05.2000, כפי שהועלה באתר פרש.
  • "בלילה האחרון בתפקידי כמפקד חטיבת גולני פיקדתי על מבצע ללכידת מבוקש בכיר. כוח של סיירת גולני הפגין יכולת ביצוע מרשימה: בתנאים כמעט בלתי אפשריים, תחת אש האויב, עמדו הלוחמים במשימה, ועצרו את המחבל. בסיום המבצע המוצלח התבוננתי בלוחמים שלי בגאווה גדולה. כעת צפוי מחבל זה להשתחרר במסגרת העיסקה לשחרור שליט, והיום אני גאה שבעתיים. אני גאה להיות ישראלי, להיות לוחם, להיות מפקד לשעבר בצה"ל אשר סיכן את עצמו ואת לוחמיו, וגאה על כך שסיכון זה תרם למעצר מחבל אשר תמורת שחרורו ישוב עכשיו גלעד הביתה. העיסקה לשחרור שליט היא סימן מובהק לעוצמתה הביטחונית והערכית של ישראל, וסימן מובהק לחולשת חמאס. עיסקה זאת התאפשרה, בראש ובראשונה, הודות לעובדה כי בידי ישראל אלפי מחבלים וראשי ארגוני טרור היושבים מאחורי סורג ובריח." ~ מתוך המאמר פרי עטו, "עיסקה שנולדה מתוך עוצמה", "ישראל היום", 14 באוקטובר 2011 (מקור).
  • "צה"ל שלנו שונה מהרבה צבאות אחרים בעולם בזה שהמפקדים לא שולחים את החיילים לקרב, אלא יוצאים איתם לקרב. בשפה הצבאית זה מוגדר 'פיקוד מלפנים', הדרך היחידה של המפקד להפגין מצביאות, לנסוך ביטחון בכוחות, לעודד אותם ולשמר את העיקרון החשוב ביותר: רוח הלחימה. צה"ל שלנו שונה מהרבה צבאות בעולם. בצה"ל לא שולחים המפקדים את חייליהם לקרב, אלא יוצאים לקרב איתם. יתרה מזאת, בצה"ל מובילים המפקדים את החיילים לקרב." ~ מתוך המאמר פרי עטו, "מקומו של המפקד – בראש הכוח", "ישראל היום", 7 בינואר 2009 (מקור).
  • "אף אחד לא ייקח מבוגי את זה שהוביל את צה"ל בתקופה הקשה הזו. אין מתאים ממני מלהגיד את זה. דווקא בגלל כל מה שהיה, אני מרגיש חובה להדגיש שבוגי הוא מפקד אמיתי, אדם פתוח, איש נבון מאוד שהוביל את הצבא בצורה מעוררת הערכה. אסור לקחת את זה ממנו." ~ על רא"ל במיל' משה יעלון אשר הדיח אותו מתפקידו כמפקד אוגדה, מהלך שכתוצאה ממנו התפטר זכאי מצה"ל. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "אני יודע וזוכר את השמות של כל החיילים שנהרגו לי. מהראשונים ועד האחרונים. את כולם. חנן דרור ואיל כהן היו הראשונים, במארב בוואדי סלוקי ב-1985. גבי אשכנזי היה המח"ט ואני הייתי סגן צעיר, מפקד כוח החילוץ. ואני זוכר אותנו חוזרים, עם האלונקות והגופות, וגבי נשען שם על נגמ"ש, ובא אלי, ורואה אותי שפוף כזה, וטופח לי על השכם ואומר לי את המשפט שליווה אותי אחר כך כל השירות, 'זכאי', הוא אמר לי, 'מפקדים נבחנים רק בזמנים קשים. תסתכל אחורה על החיילים שלך, הם מסתכלים עליך'." ~ על פיקוד. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "יש לי מנהג מוזר, כל פעם שנהרג לי חייל, ואני מזכיר לך שוב שמדובר בעשרות, התעקשתי להוריד את השמיכה מהגופה ולהסתכל עליו. לראות אותו בפעם האחרונה. להסתכל לו בפנים, בעיניים העצומות. כל האנשים שאומרים שלמוות אין פנים, לא ראו אף פעם את המוות. יש לו פנים. ועוד איך. הפנים הכי יפות של החברים שלנו. מי שלא יודע לספוג את הכאב, לא יידע להיות זהיר ואחראי. ואני, בלוויות, לא מתבייש לבכות." ~ על אובדן פקודים ורעים לנשק. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "וכל הכוחות היו בזייתון, ורק אני ופינקי שם בפילדלפי, לבד, ואני הולך לאורך הקיר של פילדלפי, בין חלקי הנגמ"ש, בין חלקי הגופות של החיילים שלי, והמוות, התחושה של המוות נכנסת לי מתחת לעצמות, מתחת לעור. הסתכלתי אחורה, ולא היו שם חיילים שהסתכלו עליי. רק אני ופינקי. עד היום אני נושא עימי את הריח הזה, של המוות וחומר הנפץ. זה מעבר למוחשי, זה נטבע ונצרב בך, אי אפשר לשטוף את זה. קשה להסביר, והייתי שם לבד, רק עם עצמי." ~ על אסון הנגמ"שים. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "ואחר כך היה מבצע גדול לחילוץ חלקי הגופות, והיה משבר קשה, כי נהרגו לנו חיילים, ואתה מתלבט, וזה קורע, וזו דילמה קשה, וקונפליקט בין ערכים, והשתדלתי לעשות את זה במדורג, בסיכון מחושב, ומה שחיזק אותי זו שיחת טלפון שהגיעה פתאום מראש הממשלה. וידעתי שגם הוא עבר אירועים כאלה, וידעתי שהוא מדבר איתי עכשיו כמפקד אוגדה למפקד אוגדה, ומשהו בקול שלו אמר לי שהוא יודע בדיוק מה מוטל עליי, והוא אמר לי שהוא סומך עלי, והייתי בדיוק לפני תדריך מג"דים לקראת המבצע, וסיפרתי להם, ואמרתי להם שזו היתה גם שיחה איתם, ועם כל החיילים שלהם, וראיתי את הניצוץ בעיניים שלהם, וכולנו הבנו פתאום שאנחנו מעצבים כאן את האתוס של צה"ל, את הידיעה שתמיד, אבל תמיד, נחזיר את החיילים הביתה, חיים או מתים. ואתוס לא נבנה ממילים אלא ממעשים בשטח." ~ על אסון הנגמ"שים. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "תראה, אני לא חושב שאני גיבור. למרות שיש לי הילה כזו אצל החיילים. מי באמת גיבור? דוד חתואל גיבור. כי הוא בחר להמשיך לחיות, וללמד, ולחזור כל יום הביתה, אל החדרים והמיטות, והכל ריק. ובכל פעם שאני מדבר איתו, כבד לי. מה להגיד? איך אפשר להגיד משהו? כן, אני מרגיש אחראי. חד-משמעית, ואמרתי לו את זה. אמרתי לו שנכשלתי במשימה לשמור על חיי אשתו ובנותיו. ואני רואה כל הזמן בדמיון את המחבל מתקרב למכונית, ורואה את מירב, בת שנתיים בוכה בכיסא תינוק, ויורה בה מקרוב. וגם אני אבא. וזה לא מרפה ממני. לא, אני לא המחבל, ואני לא אשם בזה, אבל אני אחראי." ~ על רצח טלי חטואל ובנותיה. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "הבן של קפלן היה חייל שלי כשהייתי מח"ט גולני. יום אחד במהלך מבצע ברפיח, הוא היה עם כוח של גולני באיזה מבנה. ירו עליהם והיו הרבה פצועים, כולל מפקד הסיירת. קפלן היה אז מזכ"ץ (מזכיר צבאי) ראש הממשלה. התקשרתי לדווח לו. הוא ידע שהילד שלו בתוך המבנה. אמרתי לו שיש לנו פצועים. מה שהרג אותי, זה שהוא לא שאל בעצמו. חיכה בסבלנות עד שאגיד שהילד בסדר. אני הרי מכיר את הילד הזה עוד כשהיה קטן, אני הייתי הסגן של קפלן בלבנון, ואחר כך ישבתי וחשבתי לעצמי איזה חיילים יש לנו, ואיזה הורים יש להם." ~ מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "השיח' יאסין היה בר מוות, ידיו מגואלות בדם, אבל השאלה היא איזה מצב יצרה מדיניות החיסולים. יאסין היה האיש שריסן את ירי הקסאמים, פעמים רבות הוא מנע ירי על שדרות. כשאתה מחסל הנהגה יש רווח, אתה קוצץ את ראש הנחש, אבל יש מחיר. כי כשאין הנהגה, אין אינטרסים, ואין סדר, ואי אפשר להפעיל איזונים." ~ על בעייתיות שבסיכול הממוקד. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
  • "ברמה של החיילים והמפקדים בשטח, לדעתי הם עסוקים בלחימה היומיומית ההתקפית, ופחות ערים לכל מה שקורה בחוץ ולאותן קריאות. ברור מאליו שכמפקד, אני שולל כל קריאה לסרבנות, משום שכל סרבנות פירושה לכרות את הענף עליו אנו יושבים. הצבא הוא צבא של כולם, של כל מדינת ישראל, לא של צד כזה או אחר. משרתים בו חיילים עם מגוון דעות, אבל יש חובה שחלה על כולם והיא חובת הציות. אני לא יכול לומר שאף אחד לא יסרב אם וכאשר נגיע לתהליך של פינוי יישובים, אבל אני בהחלט מעריך שאם יהיו מקרי סירוב, הם יהיו בשולי השוליים ולא בזרם המרכזי של החיילים הקרביים." ~ על תוכנית ההתנתקות, מתוך הכתבה מאת חנן גרינברג, מפקד צה"ל בעזה: הסרבנות תהיה בשוליים, באתר ynet‏, 18 באוקטובר 2004
  • "רמטכ"ל מצוין. קיבל צבא במצב בעייתי והצליח להוביל אותו יפה מאוד." ~ על הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "הוויתור על צ'יקו לא נכון בכל היבט. זוהי שגיאה פיקודית ושגיאה ערכית. זה מעביר מסר רע למפקדים בצבא. אני חושב שצ'יקו עשה מעשה חמור שצריך להיענש עליו." ~ על פרישתו של תא"ל משה תמיר מצה"ל, מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "אבל המסר הנכון להעביר למפקדים הוא 'חבר'ה, כשהכול טוב או רע, אין בעיה. אני צריך ללמד אתכם איך לחשוב במצבים האפורים. אני גם מצפה מכם לא לקבל החלטות של שחור ולבן, כי בשביל שחור ולבן לא צריך מפקדים. מספיק ספר. אני אומר בואו נחזור לפרופורציה. זה מה שבוגי בזמנו לא הבין. יום אחד תפסיק להיות רמטכ"ל. גם גבי יפסיק להיות רמטכ"ל יום אחד. אנשים מתבלבלים. חושבים 'הצבא זה אני ואני זה הצבא'. הלו, חמוד, זה שאתה רמטכ"ל לא הופך אותך לקדוש. כשלא כתבו בערכי צה"ל שצריך להיות בן אדם, זה לא שלא התכוונו לזה. זה פשוט היה מובן מאליו. תבין שאתה בן אדם ותתנהג כמו בן אדם. תשדר שאתה מתנהג כמו בן אדם במובן הזה שתשדר למפקדים שלך ערכים אמיתיים. יש לך התנגשות בין ערכים? תחשוב מה יותר חשוב. החובה שלי, כרמטכ"ל, לדאוג שהצבא ינצח במלחמה, או החשש שאיזה מישהו מטומטם יחשוב שאני, כרמטכ"ל, נותן גיבוי לשקרנים? אם גבי היה משאיר את צ'יקו בצבא, היה איזה מפקד אחד בצה"ל, או אזרח במדינה, שהיה חושב שהרמטכ"ל מאמין שבצה"ל צריכים להיות שקרנים? אתה מדבר בשם ערכים? תפגין ערכים." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "בעיניי זאת צביעות. אנשים לא מטומטמים. הם יודעים שגם הם שיקרו בחיים שלהם. מפקד חייב לאזן בין המעשה שהוא יכול לראותו כחמור, לסך הכללי של האדם לאורך שנים. בזה שגבי לא שקל את מכלול הדברים, הוא הראה לקצינים שלו ראייה חד ממדית, לא מאוזנת. זאת לא חוכמה להסתתר מאחורי 'ערכים'. מה, צ'יקו לא אדם ערכי? ואם הוא לא ערכי, איך הרמטכ"ל כתב לבית הדין שהוא כן? אם נקודת ההנחה שלנו שכולם מטומטמים, אין בעיה. הכול עובד. אבל איך זה מסתדר, כשכותבים מכתב לבית הדין ואומרים 'אני מאמין ביכולת של הקצין להפיק לקחים', ו'שהמקרה הזה לא יחזור שנית', ו'הוא נכס לצבא' ו'הוא יכול להיות מפקד בצבא', ואחרי כמה זמן, קוראים לו ואומרים ש'לאור חומרת המעשה, פגיעה בערכי צה"ל, אי אפשר שתישאר בצבא?'. הערכים לא השתנו. הדבר היחיד שהשתנה זה צורת החשיבה. 'מה יגידו עליי'. מפקד לא יכול לקבל החלטה לפי מה שאומרים בטוקבקים וצורת חשיבה של 'מה יגידו'." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "בעיניי ההחלטה של הרמטכ"ל לגיטימית. אני רק שונא התחסדות וצביעות. אני מאוד שמח לדעת שהיום בצבא כולם מלאכים טהורים. צ'יקו שיקר. אז הוא שיקר. תגיד, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת? בוא נתחיל מזה שאנשים משקרים מדי פעם. בני אדם הם רק בני אדם, ואני מציע שאף אחד מאיתנו לא יסתכל על עצמו כאילו הוא בן אלים." ~ על פרישתו של תא"ל משה תמיר מצה"ל, מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "אני אומר את זה בהקצנה גדולה: קצינים שממלאים טפסים כמו שצריך ובזה יכולתם, לא יהפכו את הכרוב לחמוץ. המפקדים הכי יצירתיים בעולם, אלה שהצילו את התרבות האנושית מידי הנאצים, פטון, מונטגומרי, כולם היו אנשים עם שריטה עמוקה בראש. אם אתה לא עם שריטה מספיק עמוקה בראש, לעולם לא תהיה מפקד טוב. אתה חייב להיות יצירתי ואמיץ, ולדעת לקבל החלטות ולחשוב באופן לא שגרתי. כל ניצחון במלחמה זה ניצול הזדמנויות. לעשות צעדים שמוציאים את הצד השני משיווי משקל. את זה בוקים לא יודעים לעשות. אם אתה בוק בחיים שלך, אתה תהיה גם מפקד בוק. אי אפשר לעשות הפרדה." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "ארבע סמרטוטות." ~ הביטוי שבו, כמח"ט גולני בתקופת הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, כינה זכאי את ארגון ארבע אמהות, מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "הבעיה של צה"ל במלחמת לבנון השנייה הייתה קודם כל בעיה של תרבות. תרבות של מינויים, תרבות קבלת החלטות, של שפה צבאית שהיא לא צבאית. יותר מדי סומכים כאן בדרג האסטרטגי על מה שאומר הצבא. בסופו של דבר, מה שיוצא שהסגן, שכותב בשביל הסרן, שמציג את זה לרב־סרן, שאומר את זה לסגן־אלוף, שאומר לאלוף־משנה, שאומר לתת־אלוף, שאומר לאלוף, שאומר לרמטכ"ל, שאומר לראש הממשלה, הוא שקובע את האסטרטגיה של מדינת ישראל. זה היה בלבנון השנייה. בעופרת יצוקה הלכנו לכיוון ההפוך. אני לא מקבל אמירות כאלה 'אנחנו הצבא. אתם תגידו לנו מה לעשות'. רמטכ"ל שייך לדרג האסטרטגי. הוא חייב להבין במדינאות. הוא חייב לבוא ולהגיד 'תשמעו, הדבר הכי קל בעולם זה לפתוח במלחמה. אבל הדבר הכי קשה זה לסיים את המלחמה בזמן, ועם הישגים'. הוא חייב להראות איך יוצאים, מתי, מה ייחשב הישג. זה דבר שלא השתנה לצערי מאז ימי לבנון. זה לא תוחקר מספיק, ולכן זה גם לא ייפתר. אנחנו שמונה עשרה שנה, כל יום מחדש נלחמנו, ואלה שהיו צריכים לקבל את ההחלטות האסטרטגיות החשובות, לעשות משהו עם ההישגים שחיילים הביאו בגופם, לא עשו כלום." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "אני, באירוע של מדחת יוסוף הייתי בשיחה של הרמטכ"ל מופז עם קצינים של חטיבת גולני. מעולם לא שמעתי ככה את הקצינים שלי, והייתי כל כך גאה בהם בשיחה ההיא, על האומץ שלהם לקום, להגיד 'הרמטכ"ל, אנחנו לא מקבלים את הטיעונים שלכם. חייל צה"ל בצרה – רק צה"ל יוציא אותו'. לא מחזירים את גלעד כי זאת סכנה למדינה? זה ספין מטופש. זהו."
  • "דן חלוץ סמך על הפקודים שלו. סמך יותר מדי. זאת הייתה אחת הבעיות שלו. אתה המפקד, אתה מגדיר משימה, לא יכול להיות שאלה שתחתיך יתחילו לשחק עם הדברים. הולך מפקד אוגדה 91 וכותב אחר כך ספר. פלפולי פלפולים. איך המטכ"ל לא היה בסדר, והממשלה לא הייתה בסדר. בוא, תסתכל על עצמך. אתה מפקד אוגדה? בגזרה שלך חטפו חיילים? החטיפה הביאה את מדינת ישראל למלחמה? אם זה לא היה, כל השאר לא היה. אז איך אתה בכלל מעז? זה מבחינתי 'טול קורה מבין עיניך'. נכשלת כישלון חרוץ. היחידה שעליה פיקדת, נכשלה כישלון חרוץ. בעקבות הכישלון הזה מדינה שלמה הסתבכה במלחמה. קודם כול, תלה כרזה 'בגלל הכישלון שלי על היחידה שפיקדתי עליה, סיבכתי מדינה שלמה במלחמה'. צניעות." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "הכול נהיה 'ספינים'. ומתחת לספין, אי אפשר אפילו 'לגרד' את האמת. הספין שמשגע אותי 'אם נשחרר את גלעד שליט בתמורה לשחרור אלפי מחבלים, יהיה כאן טרור'. מדינת ישראל – ואני אומר את זה באופן הכי אחראי – יכולה להתמודד גם אם ישוחררו מחר בבוקר 10,000 מחבלים רוצחים תמורת שליט. אוי ואבוי אם 10,000 מחבלים מהווים סכנה לישראל. יש בעיה בחוסר היכולת שלנו להפוך דברים כאלה מסימנים של חולשה – לחוזק. לאחד כמוני, שהתפוצצו לו נגמ"שים בעזה, זאת בכלל לא הייתה אופציה שאנחנו לא נביא את החיילים הביתה. והם היו מתים. זה לא היה משהו שעמד אפילו לשיקול. במבצע הזה, לאיתור חלקי הגופות, נהרגו לי שני חיילים. נורא. ואז התקשר אליי אריק שרון. רצה אליי הרל"שית 'ראש הממשלה רוצה אותך'. הרמתי את הטלפון, הוא מחכה על הקו. אמר לי 'תקשיב, אני לא מדבר איתך כמו ראש ממשלה למפקד אוגדה. אני מדבר איתך כמו סמל מחלקה ששוכב בשטח בלטרון, פצוע, ולא בטוח שיבואו לחלץ אותו'. ואז הוא מרים את הקול ואומר לי 'תחזיר את כולם הביתה. מתים או חיים. אתם קובעים את האתוס של הצבא הזה. או־קיי?'. בשבילי, להחזיר 3,000, 5,000, או 10,000 מחבלים תמורת גלעד שליט, זאת לא שאלה אסטרטגית. מדינת ישראל תוכל להתמודד עם זה. מנהיגות אמיתית צריכה לקחת את המחיר הכואב שאנחנו כנראה נשלם ולמנף אותו. להגיד 'אנחנו לא כמוכם. בשבילנו, חיים נמדדים בצורה אחרת. יש לנו את כל הצידוק המוסרי לשלוח חיילים לקרב, ואנחנו לא נפקיר אותם לעולם'. איזה סכנה יש פה למדינת ישראל? כלום." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "שתי סיטואציות גוררות למלחמה. כשהצד השני חושב שהיריב שלו בנקודת חולשה, או שהוא מאמין שיהיו אילוצים שימנעו מאיתנו להפעיל את העוצמה הצבאית שלנו. למשל, דוח גולדסטון. סיטואציה אחרת היא תחושה של מבוי סתום, קיפאון. לכן, למשל, הריצה המטורפת הזאת 'לבודד, לבודד, לבודד', לא תמיד משחקת לטובתנו. כדי למנוע מלחמה צריך לשדר חסינות, שמלחמה לא תרתיע אותנו ושאנחנו מוכנים לשלם מחיר, וגם לעשות כל מאמץ למנוע מלחמה בדרכי הידברות. כל עוד אנחנו עושים רק אחד משני הדברים האלה, אנחנו מסתכנים." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "אני לא יודע. אבל אני חושב שכדאי נהיה מוכנים. אני חושב שאנחנו צריכים להיות מוכנים למלחמה היום." ~ מתוך הכתבה מאת חן קוטס-בר, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?, באתר nrg‏, 8 במאי 2010
  • "בשם מי ובשם מה מרשה לעצמו דובר צה"ל לתת תגובה הכוללת התייחסות לאשת הרמטכ"ל? האם מתוקף מעמדה הרם שלא מאפשר לנתיניה לשאול איך יכול להיות שאשת הרמטכ"ל מתכתבת במסרונים רבים עם נוכל סדרתי לכאורה כמו סא"ל (מיל') הרפז? דובר צה"ל חייב להפנים כי צה"ל ומפקדיו חייבים בתשובות ענייניות לשאלות הציבוריות הקשות שנשאלות. תגובות בסגנון הנמוך שניתנו ביום שישי לא מוסיפות לאמון הציבור בצבא. חמור מכך, לא זכורה לי תגובה כה נחרצת כאשר רוני דניאל ואמנון אברמוביץ' חשפו את המסמך שכונה בזמנו מסמך גלנט כדי להגן על שמו של האלוף יואב גלנט. אולי בשל העובדה כי האלוף גלנט אינו במחנה של דובר צה"ל והרמטכ"ל, כל עוד התקשורת משרתת את האג'נדה הפוגעת באלוף גלנט, מסתתר דובר צה"ל מאחורי שיקולי ממלכתיות. אבל כאשר העניין נוגע למר אשכנזי ולרעייתו שומו שמיים, דובר צה"ל יוצא חדור תחושת שליחות לקרב על האתיקה העיתונאית." ~ מתוך המאמר פרי עטו, "מציאות מטרידה בצמרת צה"ל", "ישראל היום", 24 באוקטובר 2010 (מקור)
  • "התמונה שעולה מהסתכלות על צה"ל שאחרי מסמך הרפז מטרידה. עלינו לשאול את עצמנו אם האלופים במטכ"ל מונו לתפקידם בשל כישוריהם או בשל שיקולים זרים, למשל, נאמנות אישית, צייתנות, ואי העמדת דמותו של הרמטכ"ל בצל. האם צה"ל מפתח תרבות של העדפת הבינוניות והצייתנות על פני ההצטיינות והמצוינות, ובתנאי שתשמר נאמנות אישית? פרשת הרפז קרעה את מסכת שיקום הצבא לאחר מלחמת לבנון השנייה. התדמית שאותה ניסה דובר צה"ל לשווק לנו, ולפיה צה"ל עסוק בעשייה ולא באינטריגות אישיות ששיאה בגיבוש האסטרטגיה של השתיקה התקשורתית, מצטיירת כעת באור מגוחך. פרשת המסמך הראתה לנו כי עיתונאים מתודרכים השכם וערב על ידי קציני צה"ל ולאו דווקא בנושאים הקשורים לשיקום הצבא, וכי קציני צה"ל עשו לכאורה שימוש בתקשורת לצורך פגיעה בשר הביטחון ובאלוף גלנט." ~ מתוך המאמר פרי עטו, "מציאות מטרידה בצמרת צה"ל", "ישראל היום", 24 באוקטובר 2010 (מקור)
  • "לאור תדמית ה'מאמי הלאומי', שדובר צה"ל דאג ליצור לרמטכ"ל, מצטיירת המציאות באור מגוחך, מדאיג ומטריד. כאזרחים, עלינו לקוות כי הרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט מודע לפגיעה בתדמיתו של צה"ל, תדמית המשקפת מציאות מאוד בעייתית כפי שעולה מפרשת מסמך הרפז, ויפעל לתקן אותה. כאזרחים הזכאים לתשובות, אסור לנו ליפול למלכודות השטחיות שאותן מנסים להטמין לנו אלה שהתנהגותם מחייבת הסבר. עלינו לדרוש חקירה עניינית שתשפוך אור על התנהגותם הערכית, האתית של קציני צה"ל הנוגעים בדבר. עלינו לזכור כי שימוש במניעים לכאורה פטריוטיים, ולפיהם עיסוק בפרשה רק פוגע בצה"ל, רק מגביר את הפגיעה בצה"ל ומזהם כל נורמה מוסרית בתוכו. רק בתום חקירה כזאת נוכל להגיד 'תדע כל אם עברייה כי הפקידה (ולא הפקירה) גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך'." ~ מתוך המאמר פרי עטו, "מציאות מטרידה בצמרת צה"ל", "ישראל היום", 24 באוקטובר 2010 (מקור)
  • "הייתי מעדיף לראות 22 גופות מלשמוע על 22 רובים שהוחרמו." ~ על אירוע "אוטובוס הטירונים של גולני", בו החרימו שוטרים פלשתינאים את נשקם של 22 טירוני גולני לאחר שעצרו את האוטובוס בו ישבו.
  • "איך אומרים ביידיש – אללה יוסטור."
  • "השינוי הגדול במבצע ימי תשובה הוא בעיקר תרבותי. על כולם לפעול ממקום אחד, בניגוד לתפישה המסורתית שבה ניתן לשלוט על שדה הקרב ממספר חמ"לים. במבצע ימי תשובה הוקם חפ"ק אחד שריכז מספר גורמים שפעלו יחד על מנת להשיג שוק והלם. זאת באמצעות שליטה על שטח, הסברה, תודעה ובידוד בין אוכלוסייה לטרור." ~ מתוך הכתבה מאת אמיר בוחבוט, הצד האפל של הצלחת צה"ל, באתר nrg‏, 17 באוקטובר 2005
  • "כמות המחבלים הם המדד להצלחת המבצע. עליכם להביא בכל יום לכמה שיותר מחבלים הרוגים, אך להימנע מפגיעה בחפים מפשע, כדי שהפלשתינים לא יציגו מצג שווא של טבח ואסון הומניטרי." ~ על יעדי מבצע ימי תשובה, מתוך הכתבה מאת אמיר בוחבוט, ימי התשובה של צה"ל, באתר nrg‏, 12 באוקטובר 2005

נאמר עליו[עריכה]

  • "פקודות שחור ולבן עם הרבה גיבוי זה זכאי. אני לא אוהב מפקדים שלא נותנים גיבוי." ~ סא"ל עופר וינטר, מפקד גדוד הסיור של גבעתי, מתוך הכתבה מאת אמיר בוחבוט, הצד האפל של הצלחת צה"ל, באתר nrg‏, 17 באוקטובר 2005
  • "הכול קרה בגלל זכאי. הוא לוחם אמיתי שקם ולקח את האגו של כולם ושם אותו בצד. זה לא דבר פשוט. כולם הרי רצו להציג את ההישג של עצמם." ~ אמיר אשל על הישגי תא"ל שמואל זכאי במבצע ימי תשובה, מתוך הכתבה מאת אמיר בוחבוט, ימי התשובה של צה"ל, באתר nrg‏, 12 באוקטובר 2005
  • "זכאי נכנס ללבנון בגיל 19 כלוחם בסיירת שקד ויצא ממנה בגיל 38 כמח"ט גולני, ישר לעזה. יותר מ-20 שנה, כמעט רצופות, בתוך התופת. אין עוד קצין כזה בצה"ל. בלי חניות ביניים במשרדים מאווררים בקריה, כמעט בלי לימודים, רק מארבים, קרבות, הרוגים, יריות, פיח ושכול." ~ מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).

קישורים חיצוניים[עריכה]