ויקטור פראנקל (בגרמנית: Viktor Frankl), (26 במרץ 1905 - 2 בספטמבר 1997), הוגה דעות, רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, אשר כיהן כנשיא החברה הרפואית האוסטרית לפסיכותרפיה. הוא הניח יסוד לשיטה שקרא לה "לוגותרפיה". ספרו הנודע ביותר הוא "האדם מחפש משמעות".
"הלוגותראפיה רואה את יכולות ההתעלות שבאדם, את חיפוש המשמעות המתמיד שלו, את יכולתו לאהוב, את שאיפתו להגשמה עצמית.”
"אני מאמין באשמה אישית. אדם אינו אשם במה שדוד שלו עשה, אלא במה שהוא עשה." ~ בנוגע ליחס לגרמניה
"אני עצמי רואה דתיות כתשוקה למשמעות מוחלטת שאין מוחלטת ממנה.”
"הוא [פרויד] היה גאון, כל מה שאנו יודעים על הנפש האנושית התחיל ממנו, אך הוא נתפס לרוח זמנו: התעסקות אובסיסיבית עם הרובדים האנושיים הבסיסיים, הנחותים ביותר. חבל ששכחו שיש גם רובדים עליונים יותר.” ~ על זיגמונד פרויד
"האם אני עדיין חושב על מה שהיה שם ? לא עובר יום שלא. ובאופן מוזר כלשהו אני מרחם על הצעירים של ימינו. הם לא יכולים להבין באמת מה היו המחנות וכיצד נראו החיים בתקופת המלחמה. אין להם משהו להשוות איתו את מצוקות היום יום. כשאיבדתי את ראייתי, כשנתקלתי באיזה קושי בחיי, נטלתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי : 'מה הייתי נותן אז באותם ימים כדי שאלו יהיו הקשות בבעיותיי'." ~ בראיון לכבוד יום הולדתו התשעים (מקור)
"השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה." ~ 1981
"סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו."
"משל על גמד שבעומדו על כתפיו של ענק מרחיק לראות מעט יותר מן הענק עצמו. אחרי ככלות הכול, הפסיכואנאליזה היא יסוד מוסד של כל פסיכותרפיה, ובכלל זה כל אסכולה עתידית וכך גם תשאר." ~ 1985
"מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל, מאז הירושימה אנחנו יודעים מה עומד על המאזניים."
"כשלעצמי לא הייתי רוצה לחיות למען 'מנגנוני ההתגוננות' שלי אף לא הייתי רוצה למות אך ורק למען 'תצורות התגובה' שלי אולם יש בכוחו של האדם לחיות ואף למות למען האידאלים והערכים שלו." ~ 1981
"בניגוד לתפיסה הפסיכואנליטית (של פרויד) מציגה היא (הלוגותרפיה) מושג אחר של האדם במקום האוטומטיות של המנגנון הנפשי, האנליזה האקזיסטנציאלית רואה את האוטונומיה של הישות הרוחנית. אבל בכך חזרנו לנקודת המוצא – כלומר לטבלת המידות הטובות של שניצלר, כשם שיכולנו להחיל את מידת האובייקטיביות על הפסיכואנליזה ואת מידת אומץ הלב על הפסיכולוגיה האדלריאנית כך הולמת את האנליזה האקזיסטנציאלית מידת 'חוש האחריות'. האנליזה האקזיסטנציאלית מפרשת את ההוויה האנושית במונחים של 'להיות אחראי'... בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, באנליזה האקזיסטנציאלית לא היצרי אלא הרוחני הוא המועלה לתודעה, אם האחריות שבהוויה היא הבסיס הרוחני... ולא יצרי גרידא, הרי באנליזה האקזיסטנציאלית מדובר בהוויה אנושית ולא כבהוויה יצרית. אלא בהוויה חדורת אחריות, כלומר, בקיום האקזיסטנציה הרוחנית." ~ 1985
"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר." ~ 1981
"בשחר ההיסטוריה האנושית אבדו לאדם כמה מן היצרים החייתיים הבסיסיים, הקובעים את התנהגותה של החיה ומקנים לה בטחון, בטחון זה, כבהווית גן עדן, נעול בפני האדם לעולמים. על האדם לבחור בין דרכים שונות." ~ 1981
"התפתחות מאוחרת יותר גרמה לאדם עוד אבדה אחת: המסורות שעליהן נשענה התנהגותו מתרופפות והולכות במהירות. שום יצר אינו מורה לו מה יעשה, ושום מסורת אינה אומרת לו איך ינהג, לא יארכו הימים ולא יידע עוד מה הוא רוצה לעשות במידה מוסיפה והולכת ישלוט בו רצונם של אחרים וכן ישועבד יותר ויותר לקונפורמיזם."
"רואים אנו אפוא נטייה בבני אדם לחיות חיי מין שאינם מכוללים בחייו האישיים של האדם אלא מוקדשים לתענוג בלבד, מין כזה המעורטל מן האשיות הוא סימפטום של תסכול קיומי – היינו תסכול בחיפוש האדם אחר משמעות." ~ 1982
"אולם בדברנו על אקזיסטנציאליזם שומה עלינו לזכור כי כמספר התורות האקזיסטנציאליות כמספר הוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים. יתר על כן לא זו בלבד שכל הוגה דעות אקזיסטנציאליסט עיצב לו את גרסתו הפילוסופית שלו אלא שכל אחד מהם גם משתמש במכלול המונחים באופן שונה מן האחרים. לדוגמה למונחים 'קיום' ו־'DASEIN' (קיום, הוויה, חיים) מובנים שונים זה מזה בכתביהם של יאספרס והיידגר... לא קשה להבין מדוע מתגלות אי הבנות בתחום האקזיסטנציאליזם, הטרמינולוגיה מוגבלת לעתים למעטים בלבד, אם לא למעטים מאד. לפני כשלושים שנה היה עליי לשאת בווינה הרצאה עממית על פסיכיאטריה ואקזיסטנציאליזם. הצגתי לפני שומעי שתי מובאות ואמרתי להם שהאחת נלקחה מכתבי היידגר והאחרת היא קטע משיחה שהייתה לי עם חולה סכיזופרני... אחר כך ביקשתי ממאזיני להתאים בין המובאה לבעל המובאה, תאמינו או לא, הרוב המכריע סברו כי הפסקה המובאת מהיידגר היא דבריו של חולה הסכיזופרניה, ולהיפך." ~ 1985
"לאמיתו של דבר האהבה היא פן אחד של תופעה אנושית מקיפה יותר שאני החלטתי לכנותה בשם התעלות מעבר לעצמו בניגוד למה שתיאוריות ההנעה הרווחות מבקשות שנאמין עיקר עניינו של האדם אינו לספק את צרכיו ולהשביע את דחפיו ויצריו... נכון יותר לומר שבתוקף התכונה של ההתעלות מעבר לעצמה של הממשות האנושית עיקר מעייניו של האדם מכוונים להינשא לא מעבר לעצמו, אם לקראת מימושה של איזו משמעות ואם לקראת עימות אוהב עם אדם אחר." ~ 1985
"הדבר בולט במיוחד בתאוריה הפסיכואנליטית שלפיה האני בנוי מ'דחפי אני'... דחפים ומרכיבי דחפים כאחד פועלים באדם בדומה לפעולתה של מקבילית הכוחות בפיזיקה. אבל על מה פועלים כוחות אלה, מהו המושא שלהם? התשובה היא – האני. בהשקפה הפסיכואנליטית האני הוא בסופו של דבר כדור משחק של הדחפים. או לפי דבריו של פרויד עצמו, האני אינו אדון בביתו שלו. נוכחנו אם כך כיצד תחום הנפש מצטמצם ולו רק מבחינה גנטית, לכלל יצרים ודחפים וכיצד הוא נתון לשליטתם המוחלטת במונחים של סיבה ומסובב, ההוויה האנושית מפורשת... על פי הפסיכואנליזה במונחים של 'היות נדחף' וזוהי גם הסיבה העיקרית מדוע יש להרכיב מחדש את האני לאחר שפורק לגורמים – דחפים. ברוח זו של מונחים אטומיסטיים, אנרגטיים ומכניים רואה הפסיכואנליזה באדם בסופו של דבר אוטומט של מנגנון נפשי." ~ 1985
"אהבה ומצפון, שתי התופעות הללו הן גילוייה הבולטים ביותר של עוד סגולה ייחודית לאדם – סגולת ההתעלות מעל עצמו האדם מתעלה מעל עצמו אם למען אדם אחר אם בעבור משמעות. האהבה הייתי אומר היא הסגולה המאפשרת לו להבין את האדם האחר במלוא ייחודיותו." ~ 1985
"כל אדם ביסודו הוא יחיד ומיוחד ואם לא בעיני כול... הרי בעיני האדם שאוהב אותו." ~ 1985
"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו."
"ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים."
"תמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית."
"הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים."
"שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו."
"תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות."
"עברו של האדם הוא־הוא עתידו האמיתי. האדם החי יש לו גם עתיד גם עבר."
"העבר הוא אופן ההוויה הבטוח מכל. לדיוקו של דבר, העבר הוא מה שאי אפשר ליטול מאדם."
"הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב, איך לוח־הקיר שלו, שבכל יום הוא תולש ממנו דף, פוחת והולך עם כל יום חולף. כנגד זה הרי האדם המסתער על החיים בעוז־מעשה דומה למי שמסיר דף אחר דף מן הלוח שלו כל יום עובר ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו, לאחר ששרבט מאחור קצת רשומות יומן. הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה על כל החיים שכבר חי אותם במלואם."
"האדם משתוקק לאתר את גבולות יכולתו. כיוון שהוא מתקרב אליהם, הוא דוחף אותם הלאה והלאה, בדומה לאופק. מכאן עולה, שבכל תחרות של ספורט, האדם, לאמיתו של דבר, מתחרה בעצמו! הוא היריב של עצמו!" [1]
"הרי מן הראוי, שלא לנסות להוכיח כי 'אתה הגדול מכולם' אלא לנסות ולגלות 'מי גדול ממי - אתה או אתה'." [2]
"ואולם הערכה הנשגבת ביותר למשמעות שמורה לאותם אנשים אשר מחמת שנמנעה מהם ההזדמנות למצוא משמעות במעשה, בעבודה או באהבה, הם מתעלים מעל כך, ומעבר לעצמם, וזאת בעצם הגישה שהם בוחרים לנקוט כלפי מצבם הלא-נעים הזה. הדבר החשוב הוא העמדה שהם נוקטים - עמדה המאפשרת להם לשוות למצוקתם צורה של הישג, נצחון וגבורה." [3]
"לעיתים האדם חייב להתמודד עם סבל בלתי-נמנע וכי האדם הוא יצור אשר במוקדם ובמאוחר מועד למות, וקודם שימות הוא מועד לסבול - וזאת למרות התקדמות המדע, הנערץ כל-כך על חסידי המדע והקדמה... הלוגותרפיה מלמדת שיש למנוע כאב כל עוד אפשר למנוע אותו. אולם ברגע שאי-אפשר לשנות גורל מכאיב לא זו בלבד שיש להשלים עמו, אלא גם למצוא בו איזו משמעות, לחפש בו איזה הישג" ~ עמ’ 89
"באהבה הזוכה להענות, שבה האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר או להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו, נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם, כלומר: להיות חופשיים."
"סימן ההיכר לקיום האנושי הוא יכולתו של האדם לעמוד בשדה המתחים הקוטביים בין היש לבין מה שצריך להיות, לנוכח המשמעות והערכים המחייבים אותו להגיב."
"האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כשהוא מתמסר לשירות של עניין מסוים או לאדם אחר. הוא נהפך להיות אדם שלם אך ורק מתוך התעלמות מעצמו."
"ברצוננו רק להדגיש את העובדה שמה שמעניין את האדם בסופו של דבר הוא המשמעות ורק המשמעות, שהרי אילו היה מדובר בדחף בלבד, האדם היה מגשים את המשמעות רק כדי להשתחרר מעוקצו של הדחף כדי לזכות מחדש באיזון. במקרה כזה הוא לא היה פועל למען המשמעות עצמה, וכל תאוריית המוטיבציה שלנו הייתה חוזרת להתבסס על עקרון האיזון." ~ עמ' 94
"מלכתחילה לא יהיה זה אפשרי לחיות רק למען הנאות. אבל האם זה נחוץ בכלל — האם זה לוז החיים?"
"לא אנו אלה המורשים לשאול על משמעות החיים, החיים הם אלה ששואלים את השאלות, שמַפנים את השאלות אלינו — אנחנו הנשאלים! אנחנו אלה שצריכים לענות, שצריכים לתת תשובות לשאלת החיים הקבועה הנשאלת שעה־שעה."
"השאלה שהחיים שואלים אותנו, ואשר במתן תשובה עליה יש ביכולתנו לקלוט את משמעות הרגע הנוכחי, משתנה לא רק משעה לשעה, אלא גם מאדם לאדם: השאלה שונה לגמרי בכל רגע נתון לכל אדם נתון."
"האתלט, המטפס 'שמבקש לו' משימות בצורה פעילה, אפילו יוצר את הקשיים לעצמו: כמה מאושר הוא אותו מטפס, כשפני הסלע 'מזמנים' לו 'גרסה' קשה אחרת של משימתו, קשה יותר משדמיין!"
.svg){kind=icon}