"בו ברגע שנודע לאנשי-מחתרת כי בנותיהם, אחיותיהם, רעיותיהם וארוסותיהם נמסרו לסיפוק יצריהם של החיילים הגרמניים, היו יוצאים - חרף מאמציהם הנואשים של מנהיגיהם לעצור בהם - ממסתור היערות וחשים לעזרת נשותיהם, וזה בדיוק הדבר שפילל לו הצורר. לא נותר לחיילים אתא לעשן בנחת סיגריה מעבר למקלעים, ולהמתין עד אשר אנשים אלה, שבינתם נסתתרה-למחצה מחמת הייאוש, יבואו לתקוף, מסתערים היישר מול הכוונת, במקום המדויק שם הכול מוכן ומזומן לקבל את פניהם. התוכנית הניבה תוצאות טובות בכל מקום, אך עם הפולנים, שרגש הכבוד הגברי שלהם ער במיוחד, הצלחתה היתה פחות או יותר מובטחת מראש."
"עם הגרמנים, זה קל ופשוט. אם את רוצה להשיג מהם משהו, אם את רוצה להרשים אותם, את צריכה להגיד להם: 'מלוכלך'. לכלוך זה דבר שהם לא מסוגלים לסבול. תודות למלת-קסם זו, את מוציאה מהם כל מה שאת רוצה."
"אנשים מורעבים ומותשים חיו צנופים בלב היער. "פרטיזנים", כינו אותם בערים; "ירוקים", קראו להם בכפרים. זה כבר לא לחמו עוד אנשים אלה אלא ברעב, בקור ובייאוש. שאלת ההישרדות היתה דאגתם האחת והיחידה. הם חיו חיי דלדול בקבוצות קטנות של שישה ושבעה אנשים, בתוך מקומות סתר כרויים באדמה ומוצפנים מתחת לסבכי שיחים, וכמוהם כחיות נרדפות עד חורמה. קשה היה להשיג מזון. לעיתים בלתי אפשרי. רק ה"ירוקים" אשר להם קרובים או חברים באזור הצליחו להזין את עצמם; האחרים מתו ברעב, או פשוט יצאו ממחסה היער בשביל ליהרג."
"שום דבר בעל חשיבות אינו מת."
"האישה הצעירה הניחה תקליט על הגראמופון. "פולונז של שופן," אמרה. במשך יותר משעה האזינו הפרטיזנים, שאחדים מהם הלכו ברגל עזרה קילומטרים בשביל לבוא הנה, לצליל הזה, למיטב שבאדם, כמו בשביל להתעודד - במשך יותר משעה היו אנשים עייפים, פצועים, מורעבים ונרדפים מקדשים בדרך זו את אמונתם, ומשליכים את יהבם על הדר ששום כיעור, שום פשע לא יוכלו להשחיתו. לעולם לא ישכח יאנק את המעמד: הפנים הגבריות הקשוחות, הגראמופון הזעיר בתוך שקע באדמה החשופה, התת-מקלעים והרובים על הברכיים, האשה הצעירה שעצמה את עיניה, הסטודנט בעל הקסקית הלבנה והמבט הלוהט שהחזיק את ידה: הזרות, התקווה, המוסיקה, האינסוף."
"בני אדם מספרים זה לזה מעשיות נאות, ואחר כך נהרגים למענן - הם משווים בנפשם שבכך יתממש המיתוס."
"שמו של הספר 'חינוך אירופי'. טאדק הוא שהציע לי לקרוא לו כך. הוא, כמובן, שיווה לכך משמעות אירונית... לדידו, 'חינוך אירופי' אלה הפצצות, מעשי הטבח, בני-הערובה המוצאים להורג, בני-האדם הנאלצים לחיות בתוך חורים באדמה, כמו חיות... אבל אני נענה לאתגר. הם יכולים להגיד לי כאוות-נפשם שהחירות, ההדר, הכבוד שבהיותך אדם, שכל אלה, בקיצור, זה רק סיפורי סבתא, סתם סיפורי אגדה שאנשים נהרגים למענם. האמת היא שיש בהיסטוריה רגעים, רגעים כמו זה שאנחנו חווים אותו, שבהם כל מה שמונע את האדם מלהיתקף ייאוש, כל מה שמאפשר לו להמשיך להאמין ולהמשיך לחיות, זקוק למחסה, למקום מסתור. מחסה זה הוא לעיתים פשוט שיר, פזמון, נעימה, ספר. אני משתוקק לכך שספרי יהיה לאחד ממקלטים אלה, וכאשר יפתחו אותו, אחרי המלחמה, כשהכול יהיה מאחורינו, ימצאו בו בני-האדם את כל אשר להם שמור ללא פגע - שידעו שהצליחו לכפות עלינו לחיות כמו חיות, אבל לא יכלו לכפות עלינו ייאוש. אין אמנות נואשת - הייאוש אינו אלא חוסר כשרון."
"אז תהיתי בלבי: איך יכול העם הגרמני להשלים עם דברים אלה? מדוע אינו מתמרד? מדוע מסכין הוא עם תפקיד התליין? הרי אין ספק שמצפונים גרמניים, דאובים ופגועים ביסוד האנושי הבסיסי ביותר שלהם, מתמרדים ומסרבים לציית? מתי נבחין כבר בסימניו של מרי זה? ובכן, בתוך כך בא אלינו, ליער, חייל גרמני צעיר. הוא ערק. הוא בא להצטרף אלינו, להתייצב לימיננו, בכנות ובעוז. לא היה כל ספק בעניין: הוא היה נפש טהורה. הוא לא היה מבני "עם האדונים": הוא היה בן-אדם ותו לא. הוא נשמע לקריאת היסוד האנושי ביותר שבקרבו ותו לא, ותלש מעליו את תווית החייל הגרמני. אבל אנחנו, רק בזה, בתווית, היו עינינו ממוקדות. כולנו ידענו שהוא נפש טהורה. כאשר פוגשים בטוהר, חשים בו. הבחור היה אחד משלנו. אך נותרה בעינה התווית... ובכן, הוצאנו אותו להורג. מפני שהוא נשא על גבו אותה תווית: גרמני. מפני שלנו היתה תווית שונה: פולנים. ומפני שהשנאה שכנה בלבבותינו... אחד מאתנו אמר לו, בתור הסבר, או התנצלות, איני יודע: 'זה מאוחר מדי.' אבל הוא טעה. זה לא היה מאוחר מדי, אלא מוקדם מדי..."
"מאז ומתמיד היו לאירופה האוניברסיטאות הטובות ביותר והיפות ביותר בעולם. שם באו לאוויר העולם רעיונותינו היפים ביותר, אלה שהעניקו את השראתן לגדולות שביצירות: מושגי החופש, הכבוד האנושי, האחווה. האוניברסיטאות של אירופה היו ערש הציוויליזציה. אך קיים עוד חינוך אירופי, זה שאנו מקבלים כיום: כיתות-היורים, השעבוד, העינויים, האונס - הריסת כל מה שעושה את החיים יפים. זו שעת המחשכים."
"הבורגנים דומים בכל מקום. בפריז כמו בברלין וכמו בווארשה. ריחם אותו ריח בכל הארצות שבעולם!"
"יהודי, בזמנים טרופים אלה, אינו הורג את עצמו. הוא הורג, או נהרג. אלא אם כן הוא מין יהודי זעיר-בורגני לעילא..."
"בכל ארץ אירופאית, האנשים הבשלים והמנוסים חושבים כמוני, שעה שבניהם נורים למוות למען התענוג שבכתיבת 'תחי החירות' על כותליהם של בתי-השימוש. בכל אחת מארצות אלה, האנשים הזקנים מגוננים על גזעם. הם מיטיבים לדעת. מה שחשוב באמת, זה הבשר והדם, הזיעה והחיק האמהי, ולא איזה דגל, או גבול, או ממשלה. אל תשכח: פגרים אינם שרים את ההמנון."
"אתה חושב שזה ייגמר באחד הימים? 'אינני יודע. אבי אמר שזה תלוי בקרב.' איזה קרב? 'קרב סטאלינגראד. כולם מדברים על הקרב הזה. אפילו הגרמנים, בווילנה. כולם מדברים עליו.' האם הוא עוד נמשך? 'ביום ובלילה.' ומה הם יעשו, ידידינו, לאחר שינצחו בקרב? 'הם יעשו עולם חדש.'"
"משנאה לא נגמלים, כמו מאהבה."
"אני יודע מהי שנאה. הגרמנים לימדו אותי לשנוא. למדתי שנאה מאובדן הורי, מייסורי הרעב והקור, מן החיים מתחת לאדמה ומכך שאני יודע שאם יפגוש אותי גרמני בדרכו, הוא לא יציע לי להתחלק אתו במזונו, הוא לא יפנה לי מקום לצדו על יד מדורה, וכל מה שיהיה לו בשבילי, זה כדור בראש. כי לגרמנים יש כדור לכל דבר - כדור בשביל החזה וכדור בשביל התקווה, כדור בשביל היופי וכדור בשביל האהבה... אני שונא אותם!"
"'כשיהיו לנו ילדים, נלמד אותם לאהוב, לא לשנוא.' נלמד אותם גם לשנוא. נלמד אותם לשנוא את הכיעור, את החמדנות, את הכוח, את הפאשיזם... 'מה זה בכלל, פאשיזם?' אינני יודע בדיוק. זו מין דרך לשנוא."
"יהודי לא אוהב להתפלל לבדו. הוא מפחד להישאר לבדו עם אלוהיו."
"היהודים התפללו: לחש ארוך ובלתי נקטע, שנעימתו אינה משתנה, לא עולה ולא יורדת, והנה לפתע היתה יפחה ממושכת פורצת מאחד החזות, יבבה ארוכה, חצייה מושרת, חצייה מדוברת, אנחה שהיא כמעין שאלה נואשת, שנגזר עליה לעד שלא לזכות בתשובה. או-אז היו שאר המאמינים מרימים את קולם, ומשמיעים אף הם את השאלה המרה, את היפחה הרוטטת, ושוב היו הקולות גוועים למלמול חדגוני."
"הוא אחז בכינור. ניצב באמצע המרתף המסריח, לבוש סמרטוטים מזוהמים, טיהר הילד היהודי שהוריו נטבחו בגטו את העולם ואת בני-האדם, טיהר את אלוהים. הוא ניגן. פניו שוב לא היו מכוערות, גופו המסורבל בתנועותיו שוב לא עורר גיחוך, ובידו הקטנה היתה הקשת למטה-קסמים. הוא ניגן, ראשו מופשל לאחור כדרך מנצחים, ושפתיו פשוקות קמעא בחיוך של ניצחון... העולם נחלץ מן התוהו ובוהו. הוא לבש צורה זכה ותאומה. בראשית מתה השנאה, ועם התצלילים ברחו הרעב, הבוז והכיעור, כמוהם כרימות של חושך שהאור מסנוורן ומחסלן. בכל הלבבות התקיים חומה של האהבה. כל הידיים היו מושטות, כל החזות נזקפו באחווה... מדי פעם חדל הילד לנגן, והעיף ביאנק מבט של ניצחון."
"בני-האדם לעולם אינם נלחמים למען רעיון, אלא פשוט נגד בני-אדם אחרים, וכי כוחו של החייל אינו נובע מזעמו אלא מאדישותו, וכי שרידיהן של תרבויות היו ויהיו תמיד עיי-חורבות..."
"שונא את החורף. שונא את השלג. במזג-אוויר שכזה, אתה באמת נוטה להאמין שהאדמה לא יועדה לבני-האדם, ושבטעות אנחנו כאן."
"הגיהנום לבן!... אין בו להבות אש, רק שלג-עד. נפשות החוטאים מכפרות על חטאיהן בתוך מרחץ של קרח. ולשטן יש זקן לבן, הוא מדבר רוסית ודומה לסנטה-קלאוס..."
"ביער משמיע הזאב את זעקתו, ובאחת נראה הלילה אפל עוד יותר, והקור נדמה עז יותר, והסטודנט קארמינקל אינו יודע עוד אם זה השלג שמקפיא את לבו, או שמא זעקתו הנואשת של הזאב, שכמו מכריזה מראש את ודאותו של הכישלון, את הבלותו של כל מאמץ, את חורבנה ההכרחי של כל תקווה אנושית."
"השלג, המשאב החשוב ביותר של רוסיה, והוא משווה לארץ זו את צביונה הלאומי. הוא שמכסה אותה ומגונן על כל שאר משאביה... השלג הוא שמגונן על הנפט ועל הברזל שלה, על הזהב ועל הפחם שלה ועל אדמתה השחורה, הקרקע הדשנה ביותר בעולם. השלב, זה מאות בשנים, הודף לאחור את הפולשים המסתערים לכבוש את אוצרותיה, וכורך את גוויותיהם בזרועותיו הלבנות."
"... ובנחת מוסיף גם השלג לרדת. בנחת, בדומייה אינסופית וכמו דתית, הוא ממלא את תפקידו ההיסטורי. הוא קובר בקפידה את הכובשים, עושה את שלו בשלווה ובאדישות. ללא להט, ללא חיפזון מיותר... פתותים עבים, קלים וחסרי-רחמים. השלג. השלג הטוב."
"מלחמה לא מנהלים לפי החשק..."
"העם הוא ששחרר את סטאלינגראד. העם, אתה מבין? לעם צריך להודות! בני נסוג חודשים על גבי חודשים. הוא רשם על המפה חצים ועיגולים: זה כל מה שעשה. ואז, יום אחד, אמר לעצמו: 'המעגל הזה יהיה המעגל האחרון. ברור?' שאל את העם. והעם השיב: 'ברור.' למי צריך להודות? לזה ששרטט את המעגל על המפה, או למי שהשקה את האדמה בדמו?"
"אתה אוהב את הרוסים, אתה? 'אני אוהב את כל העמים', אמר דובראנסקי, 'אבל אינני אוהב אף לא אומה אחת. אני פאטריוט, אבל אינני לאומני.' מה ההבדל? 'הפאטריוטיזם זה אהבת יקיריך. הלאומנות, זו שנאת-הזולת. הרוסים האמריקאנים וכיוצא באלה... אחווה רחבת-ידיים מתגבשת והולכת בעולם - לפחות זה יצמח לנו מן הגרמנים...'"
"מי הם שנהנים מן המלחמה? לא מי שיוצאים להילחם: אלה נהרגים, ואם הם שבים, הו מוצאים את בתיהם הרוסים. לא, נהנים מן המלחמה אלה שנשארים. אנשים דומים לשמידט הזה, שלוקח ממך את אשתך הצעירה שעה שאתה רחוק..."
"יש לנו באירופה הקאתדראלות הישנות ביותר, האוניברסיטאות העתיקות והנודעות ביותר, הספריות הגדולות ביותר, ושם זוכים לחינוך המעולה ביותר - טוענים שמכל רחבי-העולם באים לאירופה לרכוש דעת. אך בסופו של דבר, מה שאותו חינוך אירופי מפורסם מלמד אותך, זה כיצד למצוא את האומץ ונימוקים טובים, בעלי תוקף, נקיים למשעי, בשביל להרוג אדם שלא עשה לך שום דבר רע..."
"קשה להתגונן בפני הזיכרונות..."
"החירות היא בתם של היערות. לשם היא שבה תמיד למצוא מסתור כשהכול בכי-רע."
"העצים כולם כאן: הם אינם מתים בנקל. אלה שהיו צעירים גדלו כמוהו; יאנק מכיר כל אשוח, כל שיח; הקמטים שעל הקליפות הקשות הם פניהם של חברים שזקנו. הנה עץ האלון הגדול, ענפיו האבהיים וגזעו אדיר-הכוח שמתבגר מבוהל נהג לבוא להתרפק עליו. הם הוא, גם הוא לא השתנה, והענפים ממלמלים אותן מילים בשפת האלונים. אך יאנק שוב אינו צעיר דיו להבין את הדברים. אין ספק שגם לעצי האלון יש אגדות גבורה, שירים יפים, מעשיות-סבתא, סיפורים רוויי תקווה והבטחות זהובות, וכאשר הם נגדעים, אפשר שגם הם מאמינים שהם מתים למען עניין בן-אלמוות וצודק, ובנפלם הם מהרהרים על איזה יער מאושר ללא-סייג, שיקום ביום מן הימים במקום שבו נפלו."
"אלמלא היה קיים לב האדם, לא היה ייאוש עלי-אדמות."
"יש רוחות-רפאים שאפילו אור-היום אינו יכול לגרשם..."
"הדמעות אינן מניסות את רוחות-הרפאים, אלא קוראות להן דווקא."
"על האדמה, טורים ארוכים של נמלים מדשדשות בין חלוקי-האבן. מיליוני נמלים זעירות ועסוקות, וכל אחת מהן מאמינה בגדלות משימתה, בחשיבות העילאית של אניץ-העשב שהיא גוררת בעמל כה רב... סגן-משנה טווארדובסקי מוציא מכיסו את הספר הקטן ומניחו על האדמה, בנתיב הנמלים. אך יש צורך במכשול רציני פי כמה בשביל להטות את הנמלים מדרכן הקדומה. הן מטפסות מעליו וחופזות להן לדרכן, אדישות וממהרות, על המלים הרשומות על הנייר באותיות שחורות גדולות: חינוך אירופי. הן גוררות בעיקשות את אניציהן המגוחכים. דרוש מכשול גדול פי כמה מספר בשביל להטות אותן מדרכן, דרך שמיליונים רבים אחרים של נמלים הלכו בהן לפניהן, שעוד מיליונים רבים אחרים של נמלים היתווה. כמה אלפי שנים הן כבר עמלות כך, וכמה עוד אלפי שנים ייאלץ להוסיף ולעמול הגזע המגוחך, הטראגי והבלתי-נלאה? כמה עוד קאתדראלות הן תבנינה בשביל לסגוד לאלוהים שנתן להן מותניים שבריריות כל-כך ומשא כה כבד? מה הטעם להיאבק ולהתפלל, לקוות ולהאמין? העולם שסובלים ומתים בו בני-האדם אינו שונה מזה שסובלות ומתות בו הנמלים: עולם אכזר ובלתי-מובן, שהדבר היחיד הנחשב בו הוא לשאת רחוק יותר ויותר תמיד אותו אניץ-קש אבסורדי, אותו גזיז-תבן, רחוק יותר ויותר, בזיעת אפיך ודמעות דמך, רחוק יותר ויותר! ובלי לעצור מעולם כדי לפוש ובלי לשאול מדוע..."
"זה פשוט מאוד, הכלבים אינם מספיקים עוד. אנשים מרגישים שהם נתונים בבדידות קשה. הם זקוקים לחברה, הם זקוקים למשהו גדול יותר, חסון יותר, שאפשר להישען עליו ושיוכל להחזיק מעמד. הכלבים אינם מספיקים עוד; בני אדם זקוקים לפילים."
"במצב שאליו הגענו עם כל המצאותינו ותגליותינו, ולאחר כל מה שלמדנו על עצמנו, אנו זקוקים לכל הכלבים, לכל הציפורים, לכל הזוחלים שנוכל למצוא… בני האדם זקוקים לידידות."
"אמת הדבר, חשב, שאין לאלוהים חרטום לח וצונן שאדם יכול לגעת בו כאשר הוא מרגיש עצמו בודד; אי אפשר ללטף את בורא העולם מאחורי אוזנו, אין הוא מקדם מדי בוקר את פניך בכשכוש בזנבו ואינו גורם לך לחייך באושר כאשר אתה מגלה אותו מדדה על הגבעות, אוזניו מתנפנפות ברוח וחוטמו מורם כלפי מעלה."
"בני אדם זקוקים לחברה, זקוקים לה עד כדי ייאוש, ודומה שאין בעולם דבר שהוא גדול עד כדי למלא את החלל, ואין דבר שיענה על הצורך המנקר בנפש למצוא מחסה מסוג אחר, אותם שורשי שמים, כפי שהם נקראים באיסלאם, הכופתים את לבו של אדם ומענים אותו."
"צריך, צריך בהחלט להביא לכך שבני האדם ישכילו לשמר משהו שונה מן הדברים הדרושים להם להכנת סוליות נעליים או מכונות תפירה; חובה עליהם להשאיר שוליים, לגדר שמורה שבה יוכלו למצוא מקלט מזמן לזמן. אז, ורק אז, אפשר יהיה להתחיל לדבר על תרבות. תרבות המושתתת אך ורק על תועלתיות תגיע תמיד לקצה הגבול - במלים אחרות, למחנות ריכוז ועבודת כפייה. אנו חייבים להשאיר לעצמנו שוליים."
"אשר ליופיו של הפיל, אצילותו, הודו וכולי וכולי - אלה הם רעיונות אירופיים לחלוטין, בדיוק כמו זכות העמים להגדרה עצמית."
"הוא היה שייך לסוג האנשים העיקשים, ששום פצצת אטום ושום מחנה ריכוז לא ירפו את ידיהם ולא יניאום מהשגת מטרתם; הם ממשיכים בשקט לקוות ולתת בך אמון."
"לאט-לאט למדתי לאבד את מכנסי בפומבי בלי להתרגש כלל. זה שייך לחינוכו של כל אדם בעל רצון טוב. זה זמן רב שאיני ירא עוד את הלעג. היום אני יודע שאי אפשר לשים בן אדם ללעג."
"עם אהבת אם, החיים מבטיחים לך משחר ילדותך הבטחה שאין הם מקיימים לעולם."
"לא טוב להיות מאוהב בגיל כה צעיר, כה מוקדם. זה מקנה לך הרגלים רעים. אתה סבור שיש לזה קיום נצחי. ואתה מאמין שהאהבה קיימת בכול ואפשר לשוב ולמצאה."
"איני אומר שצריך לעצור את האמהות מלאהוב את ילדיהן. אך הייתי מציע שיהיה לאמהות עוד מישהו לאהבו. אפשר שלו היה לאמי מאהב לא הייתי מבלה את חיי במיתת צימאון על יד כל מקור מים."
"הומור הוא הצהרת כבוד, הכרזת עליונותו של האדם."
"חיבקתי אותה וחשבתי על כל הקרבות שאנהל למענה, על ההבטחה שהבטחתי בשחר חיי לגמול לה על הקרבתה ולחזור ביום מן הימים הביתה כמנצח בעולם זה, אשר משחר ילדותי היטבתי להכיר את עוצמתו ואכזריותו."
"ידעתי שאמי התאכזבה מאוד מהיעדר הכישרון המוזיקלי, משום שמעולם לא דיברה על כך בפני. תופעה זו אצל אמי, שבדרך כלל היתה חסרת טקט, העידה על צער נסתר ועמוק."
"לאחר שהתלבטתי רבות בין ציור, תיאטרון, שירה וריקוד בחרתי יום אחד בספרות, שנראתה לי כמקלט אחרון עלי אדמות לכל אלה שאינם יודעים היכן להניח את עצמם."
"מאז השלמתי עם הרעיון לכתוב ספרים במקום לצעוק."
"ברור שזו תמימות, להאמין בגיל ארבעים וחמש בנבואת הלב של אמי. מכל מקום איני יכול שלא להשתדל. למענה. אמנם לא הצלחתי לתקן את העולם, להעביר ממנו את הכסילות והרשע, להחזיר לבריות רגש של כבוד וצדק, אבל לפחות ניצחתי פעם אחת בתחרות פינג פונג שהתקיימה בניס בשנת 1932; ובקר-בוקר אני מבצע שתים עשרה כפיפות, בשכיבה. עדיין לא כדאי להתייאש."
"“יש מתים שאינם מתים אף פעם. ככל שתהרגם יותר, יותר הם יהיו קיימים” ~ עמוד 26
"לפעמים נדמה לי שחיוכה של המונה ליזה הוא ונדליזם טהור." ~ ג'ינג'יס כהן, עמוד 38
"התרבות היא מצב שבו אמהות הנושאות את ילדיהן בזרועותיהן פטורות מלחפור לעצמן קבר בטרם יירו!" ~ עמוד 62
"ההבדל בין הגרמנים, יורשי תרבות אדירה ועתיקת יומין, לבין הסימבה הפראים בקונגו הוא שהסימבה אכלו את קורבנותיהם, ואילו הגרמנים הפכו אותם לסבון. הצורך הזה בניקיון, זוהי תרבות" ~ עמוד 63
"ראיתם את התמונות מבוכנוואלד עם ערימות של גופות עירומות? איזו פורנוגרפיה! ומה עם הצניעות, תגידו, מה? אסור לצלם תמונות כאלה, וגרוע עוד יותר לפרסם אותן. כל התמונות הגסות והמגרות האלו בסופו של דבר מזיקות יותר מעצם המעשה. הרצח ההמוני אכן היה פשע נגד היהודים, אך פרסום התמונות הוא פשע נגד האנושות. טובתו של המין האנושי חייבת להשתיק את כל העניין…” ~ עמוד 94
"איזה חיים הם אלה – להיות נדון לשכון כאסיר בנשמתו של התליין שלך, בתוך התת מודע שלו, שנוא כל הזמן. קשה אפילו לקרוא למקום הזה תת מודע. אלו חיים בזבל – הקירות הסוגרים עליך מלאים בסיסמאות נאציות, צלבי קרס וגרפיטי אנטישמיים” ~ עמוד 105
"התייפחותם המתמשכת של כינורות הסתיו" ~ מפי משורר יידי, עמוד 106
"הפשעים האיומים ביותר הופכים למכרות של אבנים יקרות, לרעיונות נשגבים, למעיינות של השראה ויופי, כל זוועה חדשה מדרבנת שוב את היכולת היצירתית שלנו" ~ עמוד 110
"בשום תירוץ, ובשום מצב, אסור לי להתבונן באנושות יותר מדי קרוב, ולא בתשומת לב רבה מידי" רבי צור, עמוד 111
"אומר לך משהו, ושישאר בינינו בסודיות גמורה: אלוהים אינו גבר.ששש." ~ ג׳ינג׳יס כהן, עמוד 114
"זה לא יכול להיות אלוהים, זה ודאי אדם, ואלה מסוגלים לכל דבר. לאן נפלתי שוב" ~ ג'ינג'יס כהן, עמוד 117
"הטבע, אם ידוע לכם הדבר ואם לא, הטבע חיי מתקווה. הוא מצפין בחיקו ציפייה גדולה מאוד כן, הטבע גם לו יש חלומות. רוחו לא נופלת. הוא מקווה שיבוא יום,ליתר דיוק שיחזרו ימיו של גן עדן, גן עדן כמו שהיה בראשיתו. בעניין הזה הוא מסתמך מאוד על האדם, כוונתי לומר, על היעלמותו"
“במוחי עולה הרעיון המבעית שזהו עוד רנסנס של הבריאה ושבקרוב כל מה שיישאר מפשעי המאה הזאת הוא יצירות אומנות גדולות, מקור של גאווה עצומה לגרמניה ולכל האנושות. עם טיפת מזל וכשרון, אפילו שישה מיליון יהודים שמתו בגז יהפכו לתרומה גדולה לתרבות.." ~ עמוד 126
"משה, לא די רק להיות עיוור כדי לראות את האנושות כראוי. צריך גם לדעת לדמיין אותה. זה כשרון נדיר, מוישלה, שיש רק ליחידי הסגולה שבינינו. האחרים לא יודעים אלא לעצום את העיניים." ~ עמוד 149
"לולא חלם איש על האנושות, האנושות לא הייתה נבראית." ~ עמוד 149
"אני שואלת את עצמי אם האהבה האמיתית, הענקית, אינה אלא שני יצורים שאינם נפגשים אף פעם?" ~ עמוד 150
"יש לנו שמיעה חדה במיוחד, כל ההיסטוריה שלנו היא תרגיל אחד גדול של הקשבה. באוזניים דבוקות לחומת הגטו חיכינו לשווא להד קלוש של הצלה מתקרבת של עזרה מבחוץ. איש לא בא מעולם, אך שמיעתנו נעשתה, בזכות האימון הזה, חדה מאד. כך נעשינו עם של מוזיקאים.” ~ עמוד 182
"אני אוהבת את כל מה שמעפיל אל האינסוף, כל דבר שמצביע על הדרך לשמיים..." ~ עמוד 184
"אני אחד הדמוקרטים המאמינים כי מטרת הדמוקרטיה היא להעלות כל אדם לדרגת אצילות."
"ניסיתי למשול ברוחי בזמן ששוב הסבירו לי ש'אינך יכול להבין, לכם בצרפת אין שבעה־עשר מיליון כושים'. זה נכון: אבל יש לנו חמישים מיליון צרפתים, וגם זה לא כיף גדול."
"היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם."
"מעולם לא נגעתי לא באלכוהול, לא במאריחואנה ולא בל.ס.ד, כי אני מיודד עם עצמי יותר מכדי שאניח שיפרידו ביני לבין חברה כה נעימה באמצעות משקה או סם. אך אני משתכר מתרעומת."
"לא אמרתי דבר. קמתי והלכתי. המנוול הזה חושב אותי ללבן, מסתבר."
"הקשב לי היטב, אחי. אני לא מבקש ממך שלא תנשוך שחורים. אני מבקש ממך שלא תנשוך רק שחורים."
"מעולם, בכל תסכולי, כל מה שעושה אותי לגבר לא הפנה בפראות כה זועמת וחסרת תוחלת קריאה אל הדבר, שבהיעדר מילה מתועבת יותר אנו מכנים 'גורל': הקרב האבוד הזה, שאפילו להתמודד בו נאסר עלינו."
"ממש אי־אפשר להאמין שמישהו מפחד מאריות כשיש כל־כך הרבה סיבות מוצדקות אחרות לפחד."
"לי אין שום כוונה להתחנף לחיים בשביל להיות מאושר."
"גם מצב בריאותה לא היה טוב, ואני גם יכול לומר לכם מיד, שהיא היתה אישה שהגיעה לה מעלית."
"היא תמיד אמרה שהחלומות נהפכים לסיוטים כשמזדקנים."
"אין צורך בסיבות בשביל לפחד, מומו."
"החוק הוא דבר שקיים כדי להגן על אנשים שיש להם משהו להגן עליו מפני אחרים."
"לי אין שום כוונה להתחנף לחיים בשביל להיות מאושר."
"טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה."
"אהיה השוטר והסרסר הגדול ביותר בעולם, ואז איש כבר לא יוכל למצוא זונה זקנה ועזובה שבוכה בקומה השישית בבית בלי מעלית."
"חוקי הטבע - אני מחרבן עליהם, גברת לולה. אני יורק עליהם. חוקי הטבע אלה דברים כל כך גועליים, שאפילו צריך לאסור אותם."
"זמן רב לא ידעתי שאני ערבי, כי איש לא העליב אותי."
"כל השכונה ידעה שבבית החולים, גם אם אתה סובל עינויים קשים, הם מסוגלים להכריח אותך לחיות כל זמן שיש לך עוד בשר ואפשר לתקוע בך מזרק, ולא נותנים לך לגמור. הרפואה צריכה להגיד את המילה האחרונה ולהילחם עד הסוף, כדי למנוע שרצון האלוהים יתממש."
"דעתי היא, אם זה מעניין אתכם, שמנקודה מסוימת אפילו היהודים מפסיקים להיות יהודים, מרוב שבכלל חדלו להיות משהו."
"היא לא פחדה מאלוהים, אבל אמרה שכבר מאוחר מדי, כי מה שנעשה נעשה, ואין טעם שיבוא לבקש ממנה סליחה."
"היא כבר בכלל לא יהודיה ולא שום דבר אחר, אדון חמיל, היא רק אחת שכואב לה הכול."
"ראיתי ברור שהיא כבר לא נושמת, אבל לא היה אכפת לי, אהבתי אותה גם בלי שתנשום."
"בית־הכיסא היה קטן נורא, וגברת רוזה לא היתה מסוגלת להידחס לתוכו כולה, בגלל המימדים שלה; וזה אפילו קצת משונה לראות כמה מקום יכול לתפוס אדם כל־כך בודד. נדמה לי, שהיא חשה את עצמה בודדה עוד יותר שם בפנים."
"גברת רוזה שמרה מתחת למיטתה תמונה גדולה של אדון היטלר, וכשהיתה אומללה וכבר לא ידעה לאיזה קדוש להתפלל, היתה שולפת את התמונה, מסתכלת בה ומרגישה תכף ומיד הקלה, כי, בכל־זאת, היתה לה דאגה רצינית אחת פחות."
"אני זוכר היטב את הרגע הזה בחיי, מפני שלא היה כל הבדל בינו ובין האחרים."
"כשפרצו את הדלת, כדי לראות מאין זה בא וראו אותי שוכב על־ידה, התחילו לצרוח הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח."
"זה בדיוק הדבר שאליו אני מתכוון בנאמנות: כשמקדימים אהבה לעונג."
"מאז חולם האדם, כבר נשמעו כל-כך הרבה קריאות לעזרה, כבר הוטלו כל-כך הרבה בקבוקים לים, שבעצם מתמיה שעדיין רואים את הים, בעצם צריכים לראות רק בקבוקים."
"הקומוניזם נועד לעניים."
"כשגבר מגיע לגיל חמישים בערך, חלים על גבריותו, לעיתים קרובות, שינויים מסוימים, ואז הוא מנסה לצבור הון של עוצמה המוגן מפני שקיעת הבלוטות."
"האנשים מתים לפעמים הרבה לפני שקוברים אותם."
"ברגע שגבר מתחיל לדבר אתי על 'נשים', ברבים, בנימה של שותפות זכרים היודעים פרק בהלכות גושי בשר על שתיים, גואה בי כלפיו גל שנאה כמעט גזעית. תמיד תיעבתי את שיחות ההתוודות, שמשתמעת מהן השתכשכות באותם מעמקים פסיכולוגיים."
"הוא התקצר לי לפחות בשני סנטימטרים בשנה אחת, והוא כבר לא לגמרי קשה. כן, חביבי, ככה זה. זה קורה לכולנו, אין אלוהים. בשנת 1944 נחתתי בנורמאנדי, באומאהה ביץ', תחת הפגזות, ושחררתי את פאריס; אתה היית גיבור מחתרת, בו עשרים ושש וקולונל; ועכשיו לא עומד לנו יותר."
"אבל אתה יודע מה זה כשאתה במיטה עם בחורה ואתה לא מעז להסתכן כי אתה יודע שתתקפל, שזה לא מספיק קשה, שלא תצליח לפלס דרך, ואתה מתרכך לגמרי, בגלל החרדה והייאוש, ואז אתה מוצא את עצמך או עם אמא שמנחמת אותך ומלטפת לך את המצח ואומרת לך 'לא נורא, אתה עייף,' או 'יקירי המסכן,' או עם נבלה אחת שמתאמצת לא לצחוק מזה שלג'ים דולי הגדול לא עומד, שהוא לא שווה יותר כלום, שאין עם מי לדבר..."
"וככל שאתה חרד יותר אתה מזיין יותר, בשביל להרגיע את עצמך, או בכל אופן, אתה מנסה. בסוף אתה עושה את זה בכלל לא מפני שמתחשק לך, אלא בשביל להרגיע את עצמך. כדי להוכיח לעצמך שאתה עדיין פה."
"כולנו שואפים מאוד להשגת אליפויות, אבל האמריקנים מוכנים פחות מכל שאר העמים להכיר בכך שאדם עלול גם להיכשל."
"עיניה עולצות בחום חמים מתחת לגבות כמעט ישרות, שהיא שומרת על עוביין - כמה אני מרחם על המצחים המרוטים, שקו העיפרון שעליהם, תמיד בצבע בז', פחות או יותר, מבטל בשטחיותו את כל משחקי האור והצל! - היא מסרקת את שערותיה בפקעת, וכל פעם שהיא מפזרת אותן, אני מופתע מחדש משינוי הפנים, מן המעבר מרוגע לגעש הניכר בהן. השפתיים הפשוקות נראות תמיד עזובות מעט, כאילו נוצרו מנשיקה בלתי פוסקת, ומכל ארשת פניה, החל בשלוות המצח וכלה בעקשנות הרכה של סנטרה, שרים הנעורים שירת אמונה בדברים שלא ייגמרו לעולם."
"מן ההתחלה הוסכם שפער הגילים לא יוזכר בינינו לעולם. כבר בימים הראשונים של הרומאן שלנו, הוסכם בינינו שהחיים יכולים להגיע כך לקצם ולהציל הכול, כמו שליח המלך במערכה אחרונה אצל מולייר."
"תמיד נדמה היה לי שההזדקנות מכינה להזדקנות. נדמה היה לי שיש עונות, שלבים, סימנים מבשרים על השינוי: משהו של 'לאט-לאט', המותיר שהות לחשבו, לעשות הכנות ולהתרחק, לגייס 'תבונה', שלווה."
"מימי לא אהבתי בהתמסרות מוחלטת כל כך. אפילו לא זכרתי עוד את אהבותי האחרות, אולי מפני שהאושר הוא תמיד פשע יצרי: הוא מחסל את הקודמים."
"לחיות פירושו תפילה שרק אהבת אישה יכולה להיעתר לה."
"אומנם גופי הסתווי לא סירב לשרת, אבל הוא דיבר אתי יותר ויותר על עצמי ופחות ופחות על לורה. הוא כפה את עצמו עלי בכבדות בתחילת ההתעלסות, איחר להגיב, הזכיר לי את גבולותיו, ובעודי קודח בקוצר רוח, תבע הוא התחשבות, מתינות, התאוששות וטיפול."
"האיברים שלנו עשויים לתפקוד נורמלי, סדיר, כמו שהטבע רצה, ולא לאקרובטיקה או לביצועים... נאמר, אמנותיים. תן לעצמך לפרוץ, ותיהנה לך בשקט. אני לא מלמד אותך שום דבר כשאני אומר לך שיש מסרסות שרוצות לרוקן אותך מהכוחות. נשים אינן מבינות בכלל מה זה איבר זכרות. הן חושבות שזה מין כלי אוטומטי שאפשר לכוון אותו כמו שרוצים. אף פעם לא תראה אישה שדואגת לבלוטת הערמונית שלך; רובן אינן יודעות אפילו למה זה משמש."
"ואתה מתאר לך באיזה מבחן עומדים האיברים שלך במשך הפעולה, כשהם לא מסוגלים יותר, והיא מאלצת אותם? המין האוראלי יכול כמובן לשמש כביטוי חיבה במהלך הנורמלי של חיבוק האהבה, אבל בוודאי לא כשיטת החייאה."
"כמה קל, איפוא, ליצור דימוי עצמי על ידי החלפה תכופה של נשים והתחמקות מהזמן!"
"אפשר לומר כל מה שרוצים על החיים, אבל דבר אחד בטוח: הם מצפצפים. הם מעולם לא ידעו להבדיל בין אושר לאומללות. הם אינם מביטים אל מה שנמצא לרגליהם."
"עכשיו את יודעת איך נולדים כל המיתוסים העממיים הגדולים. הם נולדים מהיעדר חיים ומדלות. ליוצרים שלהם לא היה שום כוח, אז הם הפכו שמיים וארץ. הם מצאו מקלט בדמיון, כי לא היה להם שום דבר אחר..."
"מה שהיה אצל אבותינו הדאגה לזריעה ולקציר, נעשה אצלנו הדאגה להשקעות ולהכנסות."
"כשאתה מעמיד פנים שאתה מתרחק ממה שאתה וממה שאתה עושה, אתה מקל מאוד את היחסים עם מה שאתה ומה שאתה עושה."
"המאה העשרים לא הכינה את המאה העשרים ואחת: היא התישה את עצמה בסיפוק המאה התשע עשרה."
"לעולם אין מעריכים כערכם את האנשים שמכירים טוב מדי."
"האושר של זוג מפנה תמיד את הגב לעולם."
"חשוב לציוויליזציות לשוב ולגלות בקביעות אותן תגליות."
"ההיאחזות בחיים היא אחת ההשפעות ההרסניות ביותר של האהבה."
"חוזי השלום עם עצמך הם תמיד הקשים ביותר למימוש."
"כשאתה בן חמישים, חמישים וחמש, אתה מגיע למצב שבו אתה יכול להשיג לך בקלות בחורות צעירות מאוד - זאת הסיבה שהורידו את גיל הבגרות לשמונה עשרה - ואז בקושי עומד לך, בגלל המאמצים שהשקעת בתחום שלך. ואז או שהחיים עוברים על ידך, או שהאישה צריכה למצוץ אותך חצי שעה, ואז היא צריכה להיות קדושה, כי אחרי הרגעים הראשונים, ההשראה הפיוטית נמוגה. הרי אי אפשר לחוש התרוממות נפש בלי סוף, גם כשחושבים על מכונית חדשה או על חופשה באתר שלגים..."
"הביצים צריכות לצמוח על הראש, כמו כתר..."
"חצי הכישלון שנחלתי זה עתה, חיבוק האהבה שהיה בעיקר באבק נואש נגד הגוף המשומש שתפס את מקום גופי וסירב לשרת, הגביר את המאמץ העצבי והותיר אותי בתחושת שקיעה שאפילו הכאב לא היה בה רב עוצמה, עד כדי כך שהרפיון גאל אותי ממחשבות הייאוש. זרועותי, כתפי, ירכי, הקיפו בכבדותם התייבשות, אי קיום מהותי, מין ריקנות, שהיה דומה כי המוות בא אליה בעילום שם במהלך סיבוב של סקר שווקים."
"המאמץ התרבותי הגדול ביותר של המאה, יהיה זה של מארקס או של פרויד, היה לטובת מודעות: ביטלנו את לימוד ההתעלמות מעצמנו. על חשבון האושר, שהוא בחלקו הגדול שלוות נפש ומתנהג תמיד כבת יענה."
"השיחה היא אחת מהצורות המוכרות ביותר של השתיקה."
"אני יודע שהצחוק הוא סגולה מיוחדת לאדם, אבל ככל הנראה אין הסגולה המיוחדת לאדם מסוגלת להיות בכל מקום בעת ובעונה אחת."
"כשאחד מבני הזוג מרגיש לגמרי אידיוט בתחום המיני, סימן שהשני עוד יותר אידיוט..."
"להאציל סמכויות, אדוני היקר, להאציל סמכויות. מנהלים כלליים תמיד שוכחים את זה. ההרגל לסמוך רק על עצמם, ואחר כך בא ההתקף. בדרך כלל נעשים בוס גדול אחרי גיל חמישים, אבל לא רוצים להאציל סמכויות. אף על פי שזה כל העניין."
"ידוע שהגבריות, אפילו בשקיעתה, אינה יורדת בקו בלתי הפיך, קבוע ומתמשך, יש התאוששויות."
"ומהרגע שהתרגלת להיות מנוצל, אתה מתחיל ליהנות מהניצול. אתה מנצל את המנצל."
"יש לי משבר של גיל ההתבגרות. זה שכיח מאוד לקראת גיל שישים."
"ההתפכחות היא אחד המקורות הלא ידועים של הצחוק. המודעות יכולה להיות משעשעת."
"אל תצחיק אותי. אני בלשן מלידה. אני שומע ומבין אפילו את השקט. זו שפה מפחידה במיוחד והקלה ביותר להבנה. השפות החיות שנבלעו בתהומות השכחה והאדישות ושאיש אינו שומע, הן אלו שמצטלצלות ברהיטות מרבית"
"כשדוד מאקוט היה צעיר הוא נהרג במלחמה, אבל אחר כך הוא מצא את דרכו."
"היות שלא הבנו זה את זה, הרגשתי שאנחנו עומדים לפתח קשרים אמיצים."
"הם נראו לי שונים מאוד ממני, ולכן האמנתי שנגיע להבנה."
"אם נצליח להמציא שפה חסרת תקדים ונטולת קשרים זה יהיה סופו של הטירוף שלנו."
"ברגע שיש הבנה, יש אי הבנה."
"העובדה שאתה קצת תלוש היא בדיוק הצד האנושי בך."
"תאכל חרא, משם נולדות יצירות מופת."
"לא משנה כמה תנסה, לא תצליח לנשום בלי לאהוב מישהו. אותך או מישהו אחר, זה היינו הך."
"אין להם שום דבר משותף איתם, ולכן הם יכולים להתגאות בהם."
"התשובות האפשריות היחידות הן השאלות."
"המוח. אין ספק שזו טעות של הטבע."
"השירים שלי מזויפים כיוון שבלי מחבר לא יכולה להיות אותנטיות."
"לא הייתה לי כל סיבה לחוש שלווה, וזה לכשעצמו היה מרגיע."
"הלחישה היא אולי הדבר הרועש ביותר בעולם."
"את ראשי לא ניסיתי אפילו להציל - הוא ממילא לא שלי."
"המילים שונאות בריאות משום שהיא עושה אותן חולות."
"אני מודה לחברה של היום שהעדיפה את השיגעון שלי על פני אחרים. עוד רגע אזיל דמעה מרוב הכרת תודה."
"אלה לא היו רציחות־עם ומחנות עינויים, זה היה החתלתול."
"כל פעם שהרווחתי את לחמי בזיעת אפיים, הלחם הזה עורר בי שאט נפש כה גדול, שהקאתי אותו יחד עם כל בני מעיי."
"היה הנשק הגרעיני, אבל זה המכנה המשותף היחיד בין ברית המועצות, ארצות הברית, סין וצרפת, והרי לא יכולתי לכתוב נגד האחווה." ~ עמוד 70
"ככל שתהיה כן, ככה יצעקו שאתה מזוייף" ~ עמוד 72
"הערים מלאות באנשים שנהרגו ועם זאת הצליחו להסתדר בחיים" ~ עמוד 75
"הדרך הטובה ביותר להוכיח שאינך קיים באמת היא להראות את הפרצוף שלך, לרבות אף, פה וכמה משחקי מילים לחיזוק. אין מוצלח מזה כהוכחה לאיין" ~ עמוד 78
"אני לא יצירה של טירון. אני יצירה של מאות שנים ושל גנים עתיקים שקיימים בפנים כבר אלפי שנים. אין דבר כזה טירון" ~ עמוד 78
"התחלתי לעסוק בהפלות, כיוון שהיתה לי תחושה שככה אני מציל חיי אדם" ~ עמוד 80
"לא רציתי שיחשבו שאני א- סוציאלי או איש בעל עקרונות" ~ עמוד 81
"אם יש משהו שאני מתעב, זה שקרים. הם הרבה יותר מידי כנים" ~ עמוד 82
"שערי סומר על ראשי לעצם המחשבה שאני יושב על כיסא ושאף אחד, אבל אף אחד לא יכול להיות בטוח שכיסא אינו סוכן פסבדו-פסבדו האמון על המזימה המחרידה ביותר עלי אדמות: לשות לכל מה שמקיף אותנו מראה מרגיע, יומיומי ומוכר" ~ עמוד 83
"היזהר, המילים היריבות מאזינות לך" ~ עמוד 83
"אין רגע נכון לסתום בו את הפה" ~ עמוד 83
"דוקטור כריסטיאנסן אמר לי לסתום את הפה ברגע הנכון, אבל אין רגע נכון לסתום בו את הפה." ~ עמוד 83
"ככל שניסה לא להיות אדם, כל נהיה אנושי יותר" ~ עמוד 87
"ראיתי את המציאות, שהיא מעוררת ההזיות החזקה מכול" ~ עמוד 88
"אלה שלא מסוגלים לזהות אנטישמיות וגזענות משום שהם נושמים אותן, ואף אחד הרי לא מודע בנשימה שלו" ~ עמוד 89
"מוחמד, המתקרא מומו למען דוברי הצרפתית, עמד ליד היהודי המכונה ישו, זה שסומן כאהבה וכגאולת האנושות במטרה להשמיד את היהודים כעונש על כך שיהודי אחד המציא את התרבות הנוצרית והנוצרים לא סולחים לו בשל כך, לאור המחויבות שהיא מטילה עליהם. זו עובדה קלינית שהנוצרים רוצים להרוג את היהודים מרוב כעס שהם הפכו אום לנוצרים עם כל החובות האלה שהם לא רוצים למלא" ~ עמוד 89
"אני חלש ובזכות זה אני עדיין כאן"~ עמוד 90
"אין דבר מבהיל יותר מן ההבנה"~ עמוד 94
"כשמבינים הכול, תמיד חוטפים התמוטטות עצבים קשה. זה בגלל הצלילות"~ עמוד 95
"אני יהודי דוקטור, ומכאן השנאה העצמית והגזענות כלפי עצמי."~ עמוד 98
"אין דבר אנושי ומוצהר יותר מישראל, ידידי, אומה הראויה לשמה, ואין הוכחה מוחצת לטבע האנושי יותר מאשר אומה"~ עמוד 100
"הייאוש כבר מיצה את עצמו"~ עמוד 101
"מסכן שלי, אתה עדיין חושב ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. זו טעות. שתיים ועוד שתיים הן מצב פסבדו, שותפות לדבר עברה, הן רק מעמידות פנים שיחד הן ארבע, מחמת איזה סדר עליון. הן מקבלות על עצמן את מראית העין, אבל אנחנו לא חייבים..."~ עמוד 104
"סוף סוף יש בצדקה לחרשה שלי, אני שייך לעולם"~ עמוד 116
"בקרוב אחדל להיות, אבל אני רוצה להמשיך להיות אשה..."
"מעולם לא היה לי ברור במיוחד מה פירוש הביטוי אשה 'נשית מאוד', או גבר 'גברי מאוד', אם אין זה, בעצם, בראש ובראשונה, להיות אדם אהוב."
"מה זה בכלל, בעיות הזוג? או שיש בעיות, או שיש זוג, זה הכול."
"רציתי לדעת מדוע לנו אין בעיות הזוג, לכל הרוחות!"
"איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות? פוגשים מישהו. מנסים לשוות לו עניין, ממציאים אותו מאל"ף עד תי"ו, מלבישים אותו במעלות מכף רגל ועד ראש, עוצמים את העיניים בשביל להיטיב לראות אותו. הוא מנסה קצת ליפות את עצמו, וגם את מנסה, ואם הוא יפה ומטומטם מתרשמים שהוא נבון, ואם לדעתו את מטומטמת הוא חושב שהוא נבון, ואם הוא נוכח ששדייך נפולים הוא מייחס לך אישיות, ואם את מתחילה לחוש שהוא סתם מפגר את אומרת לעצמך שצריך לעזור לו, אם הוא חסר השכלה, אז לך יש די והותר השכלה לשניכם, ואם רק את זה הוא רוצה כל הזמן את מספרת לעצמך שהוא מת עליך, ואם זה לא מושך אותו במיוחד את אומרת לעצמך שזה בעצם לא העיקר, ואם הוא קמצן אז זה בגלל שהיתה לו ילדות עשוקה, ואם הוא גס רוח את אומרת אל לבך שהוא טבעי, וכך ממשיכים לעשות כל מאמץ אפשרי בשביל להתכחש למציאות, לוודאות המסנוורת, וזה הדבר שמכונה 'בעיות הזוג' והבעיה בה"א הידיעה של הזוג, זה כאשר שוב אי אפשר לבדות זה את זה, ואז יש צער, טינה, שנאה, מנסים ללקט את הרסיסים ולאחות את הקרעים בגלל הילדים, או פשוט בגלל שבסיכומו של דבר מבכרים את החרא הזה על פני הבדידות."
"אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר."
"מאושרים היינו, והדבר מעורר בנו מחויבות כלפי האושר."
"תני הזדמנות לבלתי אפשרי. אין לך מושג עד כמה נמאס לו, לבלתי אפשרי, ועד כמה הוא זקוק לנו."
"רק קצת חסר לי על מנת להית מאולף: קורטוב של ציניות, של אמן כן יהי רצון, שמץ של שפלות, ארשת סטואית, עוד טיפ-טיפה אירוניה. אבל אהבתי אשה כפי שרק אשה יודעת לתת, ולא ידעתי להיכנע."
"לא היה ולוא סיכוי קלוש להיחלץ מזה בכוחות עצמי, והסיבה לכך היתה פשוטה עד מאוד: אהבתי יותר מכדי שעוד אוכל לחיות מעצמי. זה היה חוסר אפשרות מוחלט, גופני ממש: כל מה שעשאני גבר מצוי היה באשה."
"אילו היינו מאושרים פחות, אילו לא היינו כה מאושרים שנשכח את האויב, אולי היו תופסים את יאניק בזמן ומצילים אותה. אבל שכחנו שהאושר מוקף תמיד מלתעות פעורות. בתחילה האויב סמוי מן העין, כלל לא מעלים על הדעת את קיומו, ואין הוא מתגלה אלא לאחר שכבר נגס נגיסה הגונה. זה הגועל נפש, הלכלוך האמיתי, שכולו פחדנות רוויה שנאה."
"לא הייתי בבחינת רוצח השב אל זירת הפשע: הזירה עצמה היא, פושע זקן מאוד, מרוב שנים שהיא סובבת סביב לשמש."
"אינני בא ואומר לך שאי אפשר לחיות בלי אהבה: אפשר, וזה בעצם הכי מגעיל. איברי הגוף ממשיכים לתפקד ולקיים פעילות פיסיולוגית תקינה, והתעתוע יכול להימשך לאורך זמן, עד הרגע שבו התפקוד חדל והגוויה היא המצב התקני."
"לא בכל האמיתות אפשר לחיות. לעתים מזומנות אין בהן הסקה, ומתים מקור."
"זו תהיה הבטחת ההמשכיות, קריאת תיגר על כל מה שרומס אותנו, זו תהיה הכרזת אלמותיות. יהיה עליה לסייע בידך לחלל את קדושתה של הפורענות: זה אלפים בשנים שאנו נוהגים בה, בפורענות, 'יראת כבוד', ובכך די. ביתר הכנעת וביתר קלות אנו מרכינים את ראשנו בפני מי שמתייחס אלינו באדישות ובבארבאריות מוחלטות כל כך. לדידי, זה עניין של גאווה נשית. כמעט עניין של הישרדות. זהו מרי, מין מאבק לשם הכבוד, הסירוב להירמס."
"אני לא יכול לתקן את העולם, זה גדול עליי, אז אני משפץ פה ושם."
"בדידות נוראה היא לאבד אדם אהוב, אך מי שלא איבד אף אחד, הבדידות שלו נוראה עוד יותר."
"הנוצרים, ביחסים שלהם עם אלוהים, אף פעם לא יגיעו לצעקות, היהודים כן. הם עושים לו סקנדלים משפחתיים."
"אני יודע שכולם מתים מאהבה, מפני שזה הדבר הכי חסר, אבל אני הפסקתי למות והתחלתי לחיות."
"אף פעם עוד לא ראיתי איש שכל כך החליט לא למות כמוהו."
"אני דווקא חושב שהזונות הן אימהיות כי הן תמיד מוכנות לנחם אותך, כמו הכנסייה."
"חשבתי ללכת להעיר את צ׳אק ולהרביץ לו כמה מכות בריאות, כי ככה יהיה לפחות איזה דבר שהוא לא מבין. אני פותח את הדלת, מדליק את האור, הוא ישן לו שינה מתוקה, אני ניגש אליו, מעיף אותו מהמיטה ומכניס לו שתי סטירות. הוא מופתע והוא צורח: מה זה, מה אתך, מה עשיתי לך? ואני מתפקע מצחוק. ואומר לו: קדימה, תנסה להבין, ואני שורק לי עם ידיים בכיסים. הוא חטף בפרצוף בלי לדעת למה, הוא המום לגמרי, שואל, חוקר, מנסה להבין, והנה הוא אנציקלופדיה חיה - ׳החכמה הכוללת׳. ורק מהמחשבה על זה נעשה לי טוב על הלב."
"הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו, היא, לעתים, להיפגש עמו שוב."
"אתה לא יודע אהבת אמת מה היא. לא סולחים כלום ועם זאת סולחים הכול."
"לפעמים מתעלל בך הדמיון באכזריות. כך זה בענייני נשים, רעיונות וארצות."
"אתה אוהב רעיון, הוא בעיניך היפה ברעיונות, אך לאחר שהוא מתגשם, אין הוא דומה לעצמו בכלל."
"התמימות היא אולי הפורה שבחלקות שהחיים נותנים לנו ואחר כך לוקחים מאיתנו."
"מעולם לא חשתי שנאה כה עזה והאדם ששנאיתיו כל כך הייתי אני עצמי."
"לדעת השפויים אין האהבה טעם החיים, אלא רווח שולי שמפיקים מהם."
"לא דיי לאהוב סתם, אלא צריך ללמוד לאהוב."
"אפשר שרק מי שכבר אהב נשים רבות יודע לאהוב אישה אחת."
"הנאצים הם אנושיים. והאנושי שבהם הוא חוסר אנושיותם."
"העיקר הוא האמונה שבלב. אין דרך אחרת להישאר בחיים."
"עפיפונים, ותהיה ארץ מוצאם אשר תהיה, שואבים את השראתם תמיד מאוצר הדימויים העממי, ומכאן הצביון הנאיבי משהו שיש להם לכולם."
"צריך לנסות לעשות עפיפונים שיהיו שונים בתכלית מכל מה שקיים, מכל מה שכבר מכּירים. דבר חדש לגמרי. אבל אז צריך להחזיק בקצה החוט חזק יותר, כי אם מרפים הם יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים, ובנָפלם עלולים לגרום נזקים כבדים."
(בסוף כל ציטוט מצוין שם הסיפור ומספר העמוד במהדורה העברית.)
"שיפצו לי פעמיים את הפנים, עד כדי כך שהמנתח אמר לי שמספר הקלסתרונים הולך ואוזל לו. בפעם האחרונה, לפני ששה חודשים, השינוי היה באמת קיצוני, אבל חייבים לומר שלגבי העיניים, אין הרבה מה לעשות. המבט מגיע מבפנים"~ עד כלות הנשמה, עמוד 36
"טבעי לחלוטין, ממרחק של שלושים שנה, לקשט את האישה שאהבת בכל היופי, החוכמה והשלמות שבעולם ולעיתים קרובות מאוד, התפעמות שכזו אינה מסמלת דבר מלבד שכחת העבר."~ עד כלות הנשמה, עמוד 37
"מובן שהעובדה שמעולם לא אהבתי אישה כמו שאהבתי אותה לא אומרת מי יודע מה, אולי רק שאני לא מסוגל לאהוב"~עד כלות הנשמה, עמוד 37
"מגיע רגע בחייה של אישה שככל שבגדיה מפוארים יותר, כך הם נראים כלועגים לך יותר"~עד כלות הנשמה עמוד 46
"כל עוד תחושת הפליאה נשמרת, תמיד אפשר לצחוק."~ היווני, עמוד 103
"לסרטנים אין כנסיה"~היווני, עמוד 105
"מנהלי המשק האנגלים עמדו להפוך לזן בסכנת הכחדה."~ היווני, עמוד 106
"זה היה תמיד אחד מן השניים אצל היוונים האלה, זה תמיד או אל או דמוקרטיה."~ היווני, עמוד 108
"בימינו כל מה שנשאר מהמיתולוגיה היוונית זה בעלי הספינות." ~ היווני, עמוד 109
