"תשאף בכל מלוא חזה הצעיר והרענן את הרוח הקל והחם, המפזז בנעימות."
"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא."
"מזג האוויר משפיע עליה תמיד במידה מרובה. בליל מלא שירה כזה לא תוכל להיעצב, לא תוכל להרגיש כל רעה וכל חסר."
"ארוך יום־הקיץ בחדר, ארוך מאוד, ארוך כאלפי לילות־נדודים; ורבים הם ימי ה'זמן', רבים מאוד; ולכל יום ויום – בוקר מבהיק ושעת חדר." ~ 'פעמיים'
"כשבא השינוי ובמהלך־הימים השומם, זה הפלג הדק ומחוסר הגוונים, נפל המקרה – אבדן־המשרה – החל הרוח להכות גלים וההחלטה הכמוסה נתעוררה." ~ 'בינו לבינו'
"ליל סיוון נפלא בכל קסמיו הרבים, אחד מאותם הלילות, הנותנים גאות בלב המשוררים, כי רק נשמתם היא מעולם האצילות וכי רק הם יודעים לחוש יופי להתענג." ~ 'בלילי קיץ'
"המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים ...להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים." ~ 'מן המיצר '
"מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק, שיש בו חרדה, דאבה וגם עונג, עוּקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת."
" אופי היהודי הוא נָשי – חיים חנָוֹת וסֶנְדֶלרים!"
"הרי אנו טפילים ובלתי-חשובים ואי מוסריים בעל כרחנו, אפילו כשאנו עולם לגרדום על מלחמת היושר והמוסר, מפני שכוח אין לנו, מפני שיסוד-חיינו אינו בידינו, מפני שהקללה עלינו ועל זרענו, מפני שבעיקר אנו תלויים באחרים." ~ 'הערכת עצמנו בשלשת הכרכים'
"מעולם לא היתה אומה עברית יוצרת, על שתמיד חיינו או חיי צוענים המתחככים אצל התושבים להנאתם, או חיי כלבים, המחניפים ומשמשים לאדוניהם." ~ מצוטט במאמר על מיכה יוסף בֶּרְדִיצֶ'בְסְקִי, ע“פ “כתבים”, כרכים ג-ד, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל”ח-תשמ"ה
"בחיי נישואין יש, אמנם, חתחתים ותהומות עמוקים על ידי הקנאה וגם מלבד הקנאה. בוודאי מרה היא הקנאה – פסוק מפורש: כי קשה כשאול קנאה. אבל היודע הוא, אהרן, במי הקנאה שלטת? באדם־חיה, שמתייחס להצד השני כמו לקנין פרטי; בנישואין, שאין בהם יחס־ידידות הדדי, יחס פנימי וחזק, אלא פיזיולוגיה בלבד וחשבונות של מקח וממכר."
"והחומר האנושי עם ריבוי גוניו! הלא כל נפש ונפש של הבא הלום יש בה הרכבה מרובה ועל כל אחד ואחד מיושבי הארץ עברו תקופות שונות וחיים שונים. העברה ממים למים ומארץ לארץ. חלומות ופתרונים."
"מה אני איני יודע והיכן לא הייתי אנכי? – ואמנם, היה היו כל תנועותיו הזריזות של האיש הזה תנועות של בעל נסיון כביר, של מי שהיה בערים ומדינות רבות."
"אין פוחדים, פשוט, כל זמן שמרגישים עצמם עוד רחוקים ממנו, כל זמן שהמוות אינו עומד עוד אצלם על הפרק, כל זמן שכוחותיהם עוד לא עזבום ומר־המות לא סר עוד אליהם, אל הרגשתם הפנימית."
"יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפּוּס, שהושיבו עצמם עליו: המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים במרומי האולימפוס, מגוחכים."
"גם הזקן מביט, לרוב, לפניו, מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות. גם בזקן חי יצר־לב־האדם."
"עמדו הזקן והילד, נﬠטרי קוצים, החמה זרחה, כמו לפני הגשם. ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר."
"ובלבד שנשמע, ובלבד שלא תלך לאיבוד מתנת הדיבור, מתנת החיים שבנו."
"רשמים חזקים? – אבל הכל בהויה עושה רושם חזק על מי שמוכשר להתרשם, והחלשים יודעים להתרשם והם חיים לפיכך חיים אינטנסיביים".
"הם ממשיכים את ויכוחיהם… היהדות… צדק… אהבת אדם… דין… לפנים משורת הדין… מה הם מדברים? הבריות בורחים מפני הצרות ורוצים, שלהם יהיה טוב – זה הכול."
"ההרגשה הייתה, שהוא נמצא באיזה פרוזדור, שכל זה הוא רק לפי שעה ושהטרקלין עוד יבוא, מוכרח לבוא. מה הוא הטרקלין וכיצד הוא מתאר אותו לו – על זה לא ידע לענות לעצמו. אבל דמיונות היו, דמיונות שונים, דמיונות בלתי־נתפסים, מגוחכים, אבל מתוקים."
"הוא, שאינו יודע מ'אחדות', שאינו מתעלה על החֵלק, היושב רק בפינתו, הוא יפשפש וימשמש בפינתו, ושם ינסה לתקן מה שאפשר, בכל מה שאפשר ואיך שאפשר."
"המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כישרון לחיות כראוי."
"אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות."
"לפעמים נדמה לך – אף על פי כן יש מדרגות, ולא עוד אלא שעולים ממדרגה למדרגה. לפעמים."
"התבוננות ותוכחה – היעלה על הדעת, כי שני אלה, העולים לעתים קרובות כל־כך בקנה אחד, הנם, בעצם, תרתי דסתרי? והדבר, אמנם, כן הוא! מי שחלקו בין המתבוננים האמיתיים אינו מרבה בתביעות ואינו מוכיח."
"ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות־ילדות ויפי־נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי־עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי־מוסריות, כן, אי־מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי־קליטה כראוי את כל מרירות־המציאות." ~ 1913
"אין לי רשות הדיבור – אך יש לי רשות הצעקה!" ~ תשובה ליוסף שפרינצק, היושב ראש בוועידת היסוד של ההסתדרות שהתקיימה בחיפה בשנת 1920 (חנוכה תרפ"א) בה נכח ברנר, אחרי שננזף כששפרינצק אמר לו: "אבקש את ברנר לא להפריע לאסיפה, החבר ברנר איננו ציר, ואין לו זכות לחוות דעה".
"כי לעוררך אני בא, אחי. לעוררך, לאמור: שאל, בן אדם, לנתיבות עולם, שאל אי הדרך, אי?"
"כדי שפועל לא יאמר: פועל צעיר אני או פועל ציון אני... זאת כדי שוועידת הפועלים הכללית תוכל לבחור מתוכה את המוכשרים בלי להתייחס לעברם המפלגתי." ~ על רצונו באיחוד פועלי ארץ ישראל
"הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים?... ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה?... אנו, אשר העבריה החיתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא־היא מקור־חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו." ~ מתוך דפים (המעורר - תרס"ו, חוברת א', ינואר 1906).
