גולדה מאיר (3 במאי 1898 - 8 בדצמבר 1978) הייתה ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל בשנים 1969–1974. לפני כן כיהנה כשרת העבודה (1949–1956), וכשרת החוץ (1956–1966).
"מנהיג שלא מהסס לפני שהוא שולח את אומתו לקרב, איננו מתאים להיות מנהיג."
"פסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו."
"כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה 'עם פלסטינאי'."
"כולנו פלשתינאים, רוצים הוכחה? עדיין יש לי את הדרכון הישן."
"אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו."
"מה יהיה אם לסבתא יהיו גלגלים? הצרה היא שאין לה." ~ כשנשאלה מה אם הפלסטינים יהיו מוכנים להכיר בישראל (דבר, 1 בפברואר 1976)
"איך נוכל להחזיר את השטחים המוחזקים? אין אל מי להחזיר." ~ ידיעה חדשותית, 8 במרץ 1969
"לא היה דבר כזה פלסטינאים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלסטיני עצמאי בארצו פלסטין? לפני מלחמת העולם הראשונה האזור נקרא דרום סוריה וכלל את כל ירדן. זה לא שהיה בעבר עם פלסטיני שחי בפלסטין והחשיב את עצמו לעם פלסטיני ובאנו והעפנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם. הם מעולם לא היו עם." ~ עיתוני הסאנדיי טיימס והוושינגטון פוסט, 15 ביוני 1969
"רק אנשים השונאים מלחמה והמפחדים מפני מלחמה מותר להפקיד בידיהם את ניהולה." [1]
"אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה."
"הרשו נא לי לומר דבר אחד שיש לנו הישראלים נגד משה: הוא הוביל אותנו במדבר במשך ארבעים שנה, אך הביא אותנו למקום היחידי במזרח התיכון שאין בו נפט."
"אינני רוצה בעם יהודי ליברלי, אנטי-קולוניאלי, אנטי-מיליטירסטי - ומת." ~ שנות ה-70 בראיון עם סטיוורט אלסופ לעיתון 'ניוזוויק'.[2]
"אדוני הנכבד, האם שמעת על הפוגרום בקייב?" ~ תגובתה לאפיפיור שביקש ממנה לגלות רוחב לב כלפי הפליטים הערבים במחנות ברצועת עזה. התכוונה, כנראה, לפוגרום שהתקיים בין ה-18 ל-20 באוקטובר 1905.
"אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל."
"לא איכפת לי אם תקראו לזה תוכנית אלון, אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה – גבולות עם מה שפחות ערבים." ~ ראיון לדב גולדשטיין, מעריב, 9 באוגוסט 1972.[3]
"אילו אני הייתי אמריקנית, הייתי אומרת: ניתן לסאדאת להתבשל קצת במיץ שלו. שיישב ויחשוב ויעשה חשבון נפש וחשבון עולמו. ואחר־כך, כאשר יגמור לחשוב, ויחליט שהוא באמת רוצה לגמור עם המלחמה – אז הוא צריך להתיישב ליד השולחן." ~ ראיון לדב גולדשטיין, מעריב, 9 באוגוסט 1972.[4]
"נקרא לדברים בשמם הנכון... יש רק ארץ אחת, שאליה אנו יכולים לפנות ולפעמים עלינו לוותר לה – אפילו כשיודעים שאסור לנו. אבל היא היחידה שיש לנו, והיא חזקה מאוד... אין מה להתבייש כאשר במצב הזה ארץ קטנה כמו ישראל מוכרחה לפעמים לוותר לארצות הברית." ~ בישיבת ממשלה, 25 באוקטובר 1973, על הלחץ האמריקני לסגת לקווי ה-22 באוקטובר.[5]
"דבר אחד לא אמרתי לך, אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים - אין לנו מקום אחר ללכת אליו." ~ לסנטור המפלגה הדמוקרטיתג'ו ביידן בעת ביקור משלחת סנטורים אמריקאים בזמן מלחמת יום כיפור
"אף על פי שלא רצינו במלחמת יום הכיפורים ולא התחלנו בה, נלחמנו וניצחנו, והייתה לנו מטרת־שלום משלנו - שלום. זאת הפעם יהיו הערבים מוכרחים להיפגש איתנו, לא רק בשדות הקרב אלא גם ליד שולחן המשא ומתן, ולמצוא יחד איתנו פתרון לבעיה שעלתה במחיר אלפי נפשות צעירות – שלהם ושלנו – בשלושים השנים האחרונות. בפעם הראשונה מאז רבע מאה היה מגע ישר, פשוט, אישי בין ישראלים למצרים. הם ישבו יחד באוהלים, ליבנו פרטים של הפרדת הכוחות ולחצו ידיים."
"חברי כנסת יקרים, אתם משחקים באש, כשמתוך כל מיני חשבונות פוליטיים מפלגתיים אינכם נרתעים מלשחק גם בנימה העדתית, ומלתאר לעולה החדש שיש פה הפליה, ושיש פה מעשים נגד עדות המזרח." ~ נאום בכנסת, דצמבר 1950
"מדינת ישראל לא תישא בתוכה אפשרות שאיש ואישה המגיעים לגיל השיבה יקללו את יום היוולדם. הם ישאו את ימי שיבתם בשמחה ובאושר מתוך הרגשה שהחברה והמדינה, אותם שרתו בעבודתם במשך שנים רבות,יודעים לכלכל אותם גם לעת זיקנתם." ~ נאום בכנסת בדיון על חוק הביטוח הלאומי, נובמבר 1953
"אני פעם דרשתי, כאשר עוד הייתי במשרד העבודה, שיפטרו נהג במע"צ כי בזמן שהוא נהג במשאיות הוא ניהל רומנים עם בחורות. אינני שומרת של מוסר במדינת ישראל, אבל כאשר הוא נהג בדרכים של מדינת ישראל – הוא נושא באחריות של מדינת ישראל. אני אומרת לחברים במשרד החוץ: אתם בארץ אזרחים כמו כל אזרח, כל אזרח בתוך מדינת ישראל יכול לנהל רומנים, זה לא עסקי, אבל נציג של מדינת ישראל בחוץ־לארץ אינו יכול לנהל רומנים. מדינת ישראל אינה מנהלת רומנים בחוץ־לארץ." ~ דיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, 1962
"איך יכולה יד יהודית לזרוק בקבוקי מולוטוב ולהצית בנינים?... הם אינם בחורים נחמדים." ~ על המתפרעים בהפגנת הפנתרים השחורים בירושלים, מאי 1971
"בחורים הזורקים בקבוקי מולוטוב בירושלים – אינם נחמדים. מאז, ועד היום הזה – זה חטא שזורקים אותו בפני כל הזמן. אני מוכנה לומר זאת גם במערכת בחירות זו, שמי שזורק בקבוקי מולוטוב – אינו נחמד." ~ דברים שאמרה בפגישה שנערכה באשדוד ב־16 יולי 1973
"אינני יכולה להגיד אם נשים טובות מגברים, אך הן בהחלט לא גרועות."
"אישה... איזה מין יצור מעניין."
"התנועה לשחרור האישה היא שטות אחת גדולה. גברים הם אלו המופלים לרעה – הם אינם יכולים להוליד ילדים, וסביר להניח שאף אחד לא יעשה דבר בנידון."
"אינני מתפעלת ביותר מ'פמיניזם' מן הסוג שמביא לידי שריפת חזיות, שנאת גברים או תעמולה נגד אמהות. אבל אני הוקרתי מאד את הנשים הללו החרוצות ושופעות המרץ בתוך שורותיה של תנועת העבודה."
"העובדה היא שכל ימי חייתי ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר. היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות."
"להיות לא יפה היה הברכה האמיתית. להיות לא יפה הכריח אותי לפתח את המשאבים הפנימיים שלי. לבחורה היפה יש מוגבלות להתגבר עליו."
"מה זה פמיניזם? את הפרות אתם מוכנים להאכיל ובחדר האוכל להאכיל חברים אתם לא מוכנים?" ~ לשולמית אלוני
"בעבודה, את חושבת על הילדים שהשארת בבית. בבית, את חושבת על העבודה שלא סיימת. מאבק ניטש בתוכך, ביתך נקרע."
"אצלנו אין 'אני חושבת', יש 'אנחנו חושבים'." ~ לשולמית אלוני
"מבחינתי, כל מתבולל מצטרף לרשימת ששת המיליונים (נרצחי השואה)."
"חיבבתי את הנשיא המקסים והאנרגטי." ~ על הרודן הרומני ניקולאה צ'אושסקו
"אפילו כוס מים הוא לא הציע לי." ~ בתום פגישה עם קאנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי
"אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מאוד, מה בדיוק אדם רוצה לעשות כאשר יגדל. חשוב הרבה יותר שתחליטו על דרך בה אתם רוצים לחיות. אם תהיו ישרים עם עצמכם וישרים עם חבריכם, אם תיקחו חלק במאבקים שטובים לאחרים, לא רק לעצמכם, הרי נדמה לי שזה מספיק. ואולי מה תהיו – זה כבר פחות חשוב."
"שרותה היה לכבוד ולתפארת לעם כולו ולווית־חן לאשה העברית, ולא יכולתם למצוא איש ראוי יותר להוקרת יהדות אמריקה – מגולדה, זו המתנה היקרה ביותר שהעניקה לנו יהדות אמריקה." ~ דוד בן גוריון בשלהי שנות ה-50
"היא הייתה ברירת המחדל של מפלגת העבודה. מפלגה שהוקמה בינואר 1968 כתוצאה מאיחוד מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה. החשש היה פן עימות בין שני היורשים הטבעיים של אשכול – משה דיין ויגאל אלון – יביא לקרע או להשתלטות של אחת הסיעות הקטנות על המפלגה המאוחדת... אישה פקחית, מנוסה, בעלת ניסיון מדיני, דיפלומטי וחברתי, האם היהודייה האולטימטיבית, אמוציונלית, קצת צינית, לא כריזמטית, לא פופולרית, שזכתה במהירות לתמיכה ציבורית לאחר שהתיישבה במרץ 1969 על כיסאו של אשכול זה היה אומנם באורח זמני, לכאורה – עד שיוכרע מי יהיה היורש בבחירות של אוקטובר 1969. אבל כמו בהרבה מקרים אחרים, הזמני הופך לקבוע! גולדה הפכה לראש ממשלה, הנעזרת בתבונתו של גלילי ובכריזמה של של יגאל אלון ומשה דיין. זו הייתה הממשלה ששלטה בשנות העיוורון הגדול שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים." ~ יוסי ביילין על בחירתה של גולדה מאיר לכהונת ראשת הממשלה (ביילין יוסף, 2008, גולדה מאיר – הפיקחות שלא מנעה שגיאות, בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות")
.jpg)
