זאב רווח
זאב רווח (נולד ב־1940), שחקן, מפיק, תסריטאי, זמר, קומיקאי ובמאי ישראלי. זוכה 3 פרסי אופיר (שניים כשחקן הטוב ביותר ואחד על מפעל חיים).
- "כשהייתי בהקרנה בוונציה וראיתי את האהבה של הקהל התרגשתי כישראלי. הרגשתי שאני גאה להיות ישראלי. ואני גאה גם בבמאים של הסרט ובשחקנים שהשתתפו בו. אני שמח שבתקופה כזאת מתייחסים בחו"ל גם בצורה חיובית לישראל." ~ על תרומתו של הסרט "מיתה טובה" לאהדת העולם למדינת ישראל (הסרט "מיתה טובה" זכה בפרס חביב הקהל ובפרס ההומניטרי בפסטיבל ונציה, באתר וואלה!, 5 בספטמבר 2014)
- "קראתי את התסריט וישר אמרתי לבמאים שאני רוצה את התפקיד. לאחר מכן, היה לי קשה לחשוב איך לעשות את התפקיד, כיוון שהוא מצד אחד הומוריסטי ויחד עם זאת נורא מרגש ורציני. אחותי זכרונה לברכה חלתה לפני הסרט. מצאתי את עצמי הרבה פעמים כשטיפלתי בה, חושב שאילו יכולתי לעזור לה – אני לא יודע אם לא הייתי מנסה לעזור. ההתחבטות הייתה אישית, והרבה מההתחבטויות שלי נכנס לסרט." ~ על התפקיד בסרטו החדש "מיתה טובה" (רווח: "רציתי לשחק בסרט כי הוא הזכיר לי את אחותי ז"ל", באתר גלי צה"ל, 31 באוגוסט 2014)
- "אני יודע שהמדינה היא שלי ואני אלחם עליה. ניסינו הרבה פעמים להתקרב לערבים ולהביא להם מתנות, כולל מה שאריק עשה לפני שהוא נפגע, ואני חושב שבגישה, בשפה, בתרבות, אנחנו לא מחוברים לאזור הזה. זו תרבות האסלאם. האסלאם לא יכול להתחבר ליהדות. היהדות דווקא כן יכולה להתחבר לאסלאם. אתה יכול למשל להתפלל במסגד. זו לא עבודה זרה. יש כאן עם שרוצה לזרוק אותנו קיבינימט. תכניסו את זה לראש, לעזאזל. לא יעזור שום דבר. יש עם שאומר 'יפו שלנו, הכול שלנו'. מה? ניתן את זה ומה ניתן אחרי כך, את יפו? הם לא מבינים, וכל הבירבורציה הזאת מוציאה אותי מדעתי." ~ על הניגוד בין הישראלים והפלשתינים (אלקנה שור, "בעור זאב: ראיון עם זאב רווח", באתר nrg, 4 בנובמבר 2011)
- "ביקורת זה מקצוע. העובדה היא שהמבקרים שכתבו עליי לאורך שנים, לא נמצאים פה. הייתי שמח לפתוח את זה לדיון אמיתי, אבל בשביל זה צריך את שני הצדדים. אלה שקראו לסרטים שלי בורקס רצו להעליב, אבל אי אפשר להתווכח עם הזמן. דורות על גבי דורות מגיבים לסרטים שלי אותו הדבר. זה אומר משהו. אני מודה לאלוהים שזיכה אותי בהורים כמו שהיו לי, אני מודה למסורת ולבית שמהם באתי. אני לא רוצה להיות אחר." ~ על הביקורות הלא מפרגנות שחטף לאורך השנים על סרטי הבורקס (מרב יודילוביץ', "את הקומדיה אלוהים נתן", באתר ynet, 3 ביוני 2010)
- "מה שיפה בדמות שאני מגלם הוא שלמרות חשיבותו הוא הרבה פחות אלים מרוב הדמויות. הוא רוצה לשבור את מעגל האלימות שבו משפחתו מעורבת, והדרך היחידה לעשות זאת היא הקרבה. החיבור בין משפחתיות להקרבה הופך את הסרט לישראלי מאוד בעיני." ~ על תפקידו כראש משפחת פשע בסרט "כבוד" (אורי קליין, "זאב רווח, סמל ישראלי", באתר עכבר העיר, 9 באפריל 2010)
- "אבא שלי היה מורה באליאנס במרוקו, עלינו לישראל כשהייתי בן שמונה. אבי ידע עברית מצוין, עוד במרוקו חיבר ספרים שעסקו בדקדוק העברי. בבית במרוקו הוא לא הרשה לנו לדבר ערבית – רק עברית וצרפתית, כך שידעתי את השפה כשהגענו לארץ. דיברתי עברית טוב יותר מכל צבר. אבי היה בארץ כמה פעמים לפני שעלינו; הוא היה מגיע ממארסיי עם תלמידים שלו שהתגייסו דרך ארגון בית"ר. אבל אבי היה פשרן. עובדה שקרא לי זאב נחום רווח; זאב על שם זאב ז'בוטינסקי ונחום על שם נחום סוקולוב(וצ), שני צדי המתרס לכאורה. מבחינה זאת ספגתי הרבה מאבי. אולי אפילו בתת־ההכרה. מבחינה פוליטית אני חרותניק, כי אני מחויב לשם שאבי נתן לי, שמו של ז'בוטינסקי, אבל היום זה כבר לא מה שהיה פעם. כשזה מגיע לבחירות יוצא לי לעתים קרובות לסטות משמי. אני מעריץ את לובה אליאב, הערצתי את יצחק בן-אהרן. לפני שהלכתי לבית הספר, עבדתי בחלוקת לחם. אחרי בית הספר עבדתי במפעל שהיה ממלא מזרונים בבגדים גרוסים של אנשים שמתו. למרות הקשיים שעבר כאן, אבי נשאר כל חייו אופטימיסט ללא תקנה. היו לי הורים מדהימים. אמא שלי, שהקדישה את כל חייה לבעלה ולילדיה, הלכה ללמוד בגיל 70 סוציולוגיה באוניברסיטה העברית וקיבלה ציונים מדהימים. העלייה מצפון אפריקה באה מתוך אמונה דתית וציונית גדולה. הם הסתכלו על הנשיא ויצמן ועל בן-גוריון כשליחי המשיח; הם התייחסו לעצמם כלדור האחרון לפני הגאולה." ~ על בית אבא ושורשיו (אורי קליין, "זאב רווח, סמל ישראלי", באתר עכבר העיר, 9 באפריל 2010)
- "כשקישון הביא לי את הטקסט של המחזמר הוא הביא לי בעצם את הטקסט של הסרט. אמרתי לו, מה שאתה מתאר כאן לא נכון. לא נכון שכשהגענו לארץ ישר התחלנו להתלונן. סיפרתי לו על אבא שלי, על תחושת הגאולה שליוותה את ההגעה שלנו לישראל. ואז בא חיים חפר, שכתב את מילות השירים של המחזמר, שמע את הסיפורים שלי וכתב את השיר 'אלוהים כמה אני שמח, בא הזמן הגיע הגואל', ופתאום 'סאלח שבתי' נעשה משהו אחר לגמרי. כי קישון לא ידע את זה, קישון לא ידע מה הרגשנו כשהגענו לישראל. אתה יכול לראות את הסרט ואת ההצגה כשני קטבים מוחלטים: טופול היה צבר ואשכנזי ואני לא; וקישון היה אאוטסיידר כל חייו ואני לא. חוץ מזה, קישון היה אתאיסט; לא הייתה לו אמונה כשעשה את הסרט ולכן לא היה יכול לתאר את העולים כפי שהיו באמת. הוא לא הבין את האנשים שבאו לארץ אחרי שכל חייהם אמרו שלוש פעמים ביום 'לשנה הבאה בירושלים'. אני מתייחס להצגה כתיקון לסרט של קישון. מובן שנעשו טעויות רבות בקליטת המזרחים. הטעות העיקרית הייתה שהתייחסו אליהם בלי כבוד, אבל האופן שבו קישון הציג זאת בסרט, וצעק מיד 'גזענות!', לא היה נכון. כשהופעתי ב'סאלח שבתי' הרגשתי שאני סוגר בהרבה סליחה הרבה מהעוולות שעשו לנו. קישון השתנה מאוד בזכות העבודה על המחזמר, אולי הוא שומע אותנו, לך תדע." ~ על המחזמר "סאלח שבתי" שבוים כאנטי תזה מוגמרת לסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון (אורי קליין, "זאב רווח, סמל ישראלי", באתר עכבר העיר, 9 באפריל 2010)
- "תפקיד שהיה בשבילי כמו שליחות. סגירת מעגל הקשורה להורים שלי שהגיעו ארצה ולכל חוויות הילדות שלי. איני מכיר עם בתולדות העולם שקיבל עולים רבים כל כך, פי שניים או שלושה מתושביו, ודי לחכימא ברמיזה." ~ על הקשר בין דמותו של סאלח שבתי וקליטת העלייה ההמונית בתולדותיה של ישראל (ירעם נתניהו, "שליפות עם זאב רווח", באתר nrg, 30 ביוני 2009)
- "מאוד נהניתי לעשות קומדיות, גם לשחק וגם ליצור. אני קורא לזה קומדיה, כי סרטי בורקס זה מלשון גנאי. הסרטים באותה תקופה נעשו מהרבה שמחה, עם כוונה להצחיק ולשמח. לא היו מסרים אינטלקטואליים או חברתיים נוקבים. כל הדמויות היו של אנשים מתוך השכונה, אנשים ראו את הדמויות והזדהו עם מוכר הירקות והסנדלר. המטרה הייתה להצחיק, וברוך השם הצלחנו. השמחה הכי גדולה שלי היא כשבאים ילדים בני חמש ושש כדי שאחתום להם כששון. כשעשיתי את הסרטים האלה ההורים שלהם אפילו לא חשבו להיפגש איתי. אז נראה שיש בסרטים האלה משהו בכל זאת." ~ על תופעת סרטי הבורקס (רונית מזרחי ומושיק לין, "בגובה העיניים עם זאב רווח", באתר nrg, 26 בדצמבר 2008)
- "'חכם חנוכה' זה לצחוק, זה לספר את המסורת בבדיחותה ובשטותה. ככה אתה לומד מסורת מהי, דרך הבדיחותה והשטותה. מילדות אני מלווה את אבא שלי בבית הכנסת, זה העולם שגדלתי בו, עולם של שכונה, של אהבת אדם, עולם של עזרה לזולת. גדלתי עם הורים וחברים יוצאים מגדר הרגיל." ~ על דמותו של חכם חנוכה מהסרט "חגיגה בסנוקר" (רונית מזרחי ומושיק לין, "בגובה העיניים עם זאב רווח", באתר nrg, 26 בדצמבר 2008)
- "תמיד חסר לי נחום באמצע, כי השם שלי היה זאב נחום רווח. נקראתי על שמו של זאב ז'בוטינסקי ונחום סוקולוב(וצ), אז אבא שלי, שהיה איש פשרה ותמיד היה מזווג ועושה סולחות בין אנשים, נתן לי שני שמות. נחום ירד עם השנים, אני לא יודע למה. אני חושב שכדאי לי להחזיר אותו – זאב נחום רווח. אני איש אוהב אדם." ~ על המקור לשמו המלא – זאב נחום רווח (רונית מזרחי ומושיק לין, "בגובה העיניים עם זאב רווח", באתר nrg, 26 בדצמבר 2008)
נאמר עליו
[עריכה]- "הרעיון להביא את זאביק רווח דווקא לשוק מחנה יהודה נבע בכלל מהלוקיישן של סרטו הראשון כבמאי (והיפה מאוד), 'רק היום'. אבל כעשר שניות אחרי שרווח החל לפסוע אל תוך הרחוב הראשי של השוק, הבנו שאנחנו מצלמים בכלל קמפיין בחירות. נשיאות, ראשות העיר, ועד השכונה, לא משנה. באותו רגע רווח היה מתמנה לכל דבר. הציבור שהיה נוכח בשוק פשוט הלך אחריו, בנחיל הולך ומתעבה, כאילו היה החלילן ממחנה יהודה. הם לחצו את ידו, השמיעו חיקויים, הצטלמו איתו בסלולרי והרעיפו טונות של אהבה על השחקן הוותיק. בדברי ימי הקולנוע הישראלי, בגרסתם האקדמית לפחות, לרווח לא שמור מקום של כבוד כמו זה שראוי לו. אבל ברחוב - ובגרסתו הקלישאית מכל, השוק - הוא לגמרי המלך. רווח עצמו התרגש עד דמעות מהסצינה. כשגשם ירושלמי החל לטפטף פתאום, נדחקנו לתוך אחת המסעדות (כולן הציעו לו להתיישב בתוכן, כמובן). בעל המסעדה ויתר ברצון על מחצית מהשולחנות שלו לצורך הצילומים, בשעת צהריים וללא תמורה כספית, רק בשביל התמונה המשותפת עם רווח. ורק שם, בחלל הקטן ואפוף ריחות הקובה, רווח נטש את הגישה הממלכתית ודיבר בגילוי לב על העלבון. על השנים שבהן הממסד התרבותי לא ספר אותו - 'מי הם שיגידו לי מה זו תרבות?' - הוא צעק בכאב אמיתי. ואז צעק שוב. ואחרי כמה שניות של הפתעה, עטה את החיוך הרווחי המפורסם והתפנה לחתום למעריצים ~ זאב רווח בביקור בשוק מחנה יהודה עשרות שנים אחרי סרטו 'רק היום' שעסק בהווי השוק (להב ש., "האקשן האמיתי: רגעי הזהב והסודות שלא הכרתם של הקולנוע הישראלי", אתר מעריב, תאריך 20.6.2015)
