ישעיהו ליבוביץ

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו ליבוביץ (29 בינואר 1903 – 18 באוגוסט 1994) היה מדען, פילוסוף ואינטלקטואל. היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד מעורכיה הראשיים של האנציקלופדיה העברית. נודע כמבקר חריף של החברה הישראלית.

בנושאי דת ואמונה[עריכה]

על אלוהים[עריכה]

  • "העולם איננו אלהים, ואלהים איננו בעולם – אלהים הוא מעֵבר לעולם, מעבר לכל מציאות שבה קשורים מושגי האדם ומעבר לצרכים ולאינטרסים הנובעים ממציאותו של האדם בעולם. לא העולם (או האדם) הוא העיקר, והאלהים אינו למען העולם, בדומה לדמיאוּרגוס האפלטוני, ולא למען האדם. אלא האלהים הוא העיקר, והעולם (ובו האדם) הוא טפל."
  • "אלוהים שמכירים אותו מתוך הטבע ומתוך ההיסטוריה הוא אלוהים עלוב מאוד. לאמיתו של דבר, אין הוא אלוהים כלל, אלא אמצעי עזר לחשיבתו או להרגשתו של האדם"[דרוש מקור]
  • "אלוהים הוא לא קופת חולים!"
  • "מי שאינו תופס ש"עולם (עולמו של הקב"ה) כמנהגו (המנהג שטבע בו בוראו) נוהג", ושאין משמעות התפלה הדרישה האוילית והמחוצפת שישנה הקב"ה ממנהגו של עולמו לטובת המתפלל, אלא היא ההדבקות בה' ע"י עבודתו ללא כל קשר למתרחש במציאות הטבעית – לא התפלל מימיו תפילה של מאמין בה' אלא של סוגד לאלילו."
  • "לאדם יש תפקיד - לעבוד את האל, אבל לאל אין תפקיד לגבי האדם, זאת היא האמונה!"
  • "ההכרה התכליתית היא להכיר את התכונה האחת שיש אלוהים, והיא שהוא אלוהים, וכל מלה נוספת עליו רק גורעת."
  • "האל איננו אובייקט של החשיבה הדתית — שהרי לפי האמונה הדתית הוא "אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל"; העולם (הטבע) אף הוא אינו אובייקט של החשיבה הדתית אלא של החשיבה המדעית; והאדם — כיצור הנכלל בעולם — אף הוא אובייקט של חשיבה זו, וכיצור בעל חשיבה על אודות העולם ובעל תחושה ורצון לגבי העולם — הוא האובייקט של החשיבה הפילוסופית. האובייקט של החשיבה הדתית אינו אלא מעמדו של האדם לפני האל."
  • "כל הגות שעוסקת באלוהים היא אלילות."
  • "אל שאיננו טרנסצנדנטי הוא אליל."
  • "לא יכול להיות קשר בין האדם ובין האל הטרנסצנדנטי מלבד העובדה שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים."
  • "האמונה הדתית היא בטוי להכרעתו והחלטתו של האדם להידבק באלהים ולעבוד את אלהים שלא התגלה לא בטבע ולא בהסטוריה אלא התגלה בדת."
  • "איני מבין משמעות מילים אלו ["אני מאמין באלוהים"] שלא בקשר לחיובים הנובעים מהן... ויש עוד לומר שבעולם כמות-שהוא אין משיכת חוטים בידי האל ניכרת כלל."
  • "העמדה הדתית, ז.א. שאני מכיר את חובתי כלפי אלוהים, איננה נובעת מתוך זה שאני יודע שהוא ברא את העולם. משום שאם הוא ברא את העולם הרי זה אירלוונטי בשבילי. ואפילו אם תאמר שהוא מנהיג את העולם, מה פירוש הדבר הזה? שאני יודע או שאני חושב שאני יודע - ולמעשה מבחינה סובייקטיבית אין הבדל בכך אם אדם יודע או חושב שהוא יודע - שיושב זקן בשמים ומושך בחוטי העולם. זה מחייב אותי למשהו?!"
  • "מי שאומר שבעקבות אושוויץ איבד את האמונה באלהים, לו אני עונה מיניה וביה: משמע שמעולם לא האמנת באלהים, אלא בעזרת אלהים."
  • "הדתיות העממית-פולקלוריסטית, המתיימרת להיות אמונה תמימה ועושה את אלוהים ממונה על החברה האנושית, הממלא בשבילה תפקידים של שר-הבריאות העילאי, שר-המשפטים העילאי, שר-המשטרה העילאי, שר-הסעד העילאי, שר-הכלכלה העילאי"
  • "ההשגחה האלהית היא בכל דבר - בעליית הטמפרטורה כשהשמש זורחת, בנפילת אבן מחמת הכובד, במחלת האדם מחמת זיהום בחידקים, בנצחון או במפלה במלחמה מחמת עדיפות צבאית של אחד הצדדים, בגלות ישראל מארצו "כי גבר אויב" או בשובו לארצו כשהוא גובר על אויביו. לטפשים הרואים "אצבע אלהים" במאורעות מסויימים דווקא - ייאמר: איזה מאורעות בהיסטוריה או בטבע אינם אצבע אלהים?"
  • "הגישה הפולקלוריסטית לאמונת ההשגחה, מרוקנת את עולם התורה והמצוות מכל מובן וטעם, והיא אף אינה עומדת במבחן המציאות. אם המאמין אוטם ליבו מהרגיש את הסתירה הראשונה ועוצם עיניו ראות את השניה - אין זו גבורה דתית אלא סתם חולשה אינטלקטואלית ופסיכולוגית (escapism) וסופה קטסטרופלי מבחינת החינוך הדתי. הדיבורים על כך ש 'בכל חוקיות יכול להשאר מקום ליוצא מן הכלל או למקרה שאינו נכלל בחוק' מעידים שדוברם אינו מקפיד על פירוש המילים שהשתמש בהן, או שהוא מייחד להקב"ה מקום ותפקיד מטליא טלאים על קרעי מכנסי המציאות הטבעית וההיסטורית. ההנחה, שלשם הדברת שיתוק הילדים דרוש צירוף של מדע רפואי של ד"ר סאלק (מפתח החיסון הראשון נגד שיתוק ילדים) עם השגחה, או שלשם בטחון בדרכים דרוש צירוף של תקנות התחבורה של המשטרה עם תפילת הדרך - היא סאטירה מצויינת על הפסיכולוגיה "הדתית" הפולקלוריסטית, אך אוי ואבוי אם נתכוון לכך ברצינות!"
  • "הדבקות באלהים היא הנקראת בטרמינולוגיה התיאולוגית השגחה פרטית היא אינה משנה את מהלך הטבע ואת גורלו של האדם במציאות הטבעית וההיסטורית."
  • "על העדר קורלציה בין עבודת ה' ובין הגורל של אדם או של אומה מעידה כל המציאות האנושית וכל ההסטוריה של המין האנושי וזהו מיסודות האמונה."
  • "הוא אף פעם לא הצילנו. הוא לא הצילנו מידי הרומאים, מגזירת אדריאנוס, עשרת הרוגי מלכות. הוא לא הציל את הקהילות שאנחנו נוהגים לקרוא להן הקהילות הקדושות שמתו על קידוש השם. הוא לא הציל את היהודים שנרדפו על ידי האינקוויזיציה. הוא לא הציל מיליון וחצי ילדים יהודים שנחנקו ונשרפו בידי היטלר. ובכל הדורות האלה היו יהודים שהאמינו באלוהים אף על פי שהם ידעו את הדבר הזה, שאלוהים לא הציל מידי הרומאים ולא הציל מידי הצלבנים ולא הציל מידי האינקוויזיציה ולא הציל מידי היטלר." ~ תשובה לשאלת נער על המאמר 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'

על היהדות[עריכה]

  • "לגבי היהדות אני טוען שהאמונה היא-היא מערכת מצוותיה, שבהן היא מתגלמת; לשון אחר: קבלת עול מלכות שמים אינה אלא קבלת עול תורה ומצוות. האמונה אינה אלא דת המצוות, ומחוץ לדת זו אין האמונה היהודית קיימת."
  • "האמונה הדתית איננה אומרת מאומה על המציאות, אלא היא הכרעה רצונית של האדם לקבל עליו בחייו מה שבסגנון המסורתי שלנו נקרא 'עול מלכות שמים' ו'עול תורה ומצוות'. זו הכרעה רצונית של האדם ולכן היא יכולה לבוא רק ממנו."
  • "יש דעה רווחת מאד כפרי של ראציונאליזם שטחי - שיש להבדיל בדת בין תוכן ובין קליפה : בין התוכן הרעיוני הנצחי המהווה ערך מוחלט, ובין הצורות החיצוניות השונות, שבהן הוא מתגלם, שהן ניתנות להחלפה, ואף יש להחליפן, בהתאם לתקופות, לתנאים ולמסיבות. הבדלה זו אין לה על מה שתסמוך : אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה. מהותו של תוכן מסויים מתבטאת בכך שהוא מתעטף בקליפה מסויימת דווקא, ואילו היתה לו עטיפה אחרת לא היה זה אותו התוכן."
  • "מרבים היום בנסיונות להעמיד את היהדות על התנ"ך, המוצג כנושא של ערכים, מגמות וחזון, "הזורחים באור עצמם", ללא קשר עם עולמה של ההלכה המשולב בהם וללא תלות בו. ביבליולאטריה זו היא לותרנית ולא יהודית, מאחר שישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תורה-שבעל-פה. מבחינת עולמם של הערכים האנושיים אין כל הצדקה לראיה זו של התנ"ך : כאמצעי-חינוך למוסר אולי "אנטיגוני" של סופוקלס או תורת המידות של קאנט עולות עליו, כפילוסופיה - אפלטון ושוב קאנט חשובים הימנו ; כשירה - אולי סופוקלס או שייקספיר עולים עליו, כהיסטוריה - ודאי תוקידידס מעניין ומעמיק ממנו. רק כדברי אלהים חיים התנ"ך הוא חסר מידה משותפת עם סופוקלס ושיקספיר, אפלטון וקאנט, תוקידידס וכל יצירה אנושית. אולם מניין לי שעשרים-וארבעה ספרים אלה "כתבי-הקודש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך? לא בערפלי מיתולוגיה או קדם-היסטוריה, אלא לאורה של ההיסטוריה הוכרע במשאה-ומתנה של תורה-שבעל-פה מה הם הספרים הזוכים להיקבע כתורה-שבכתב. ביקשו חכמים לגנוז ספר פלוני או אלמוני, ולבסוף הוחלט והוסכם לאשרו כאחד מספרי הקודש : וכנגד זה ספר בן סירא היה מוחזק תחילה כאחד מן הכתובים, ונדחה אח"כ אלמלי ההלכה שקיבלתי על עצמי כדת-ישראל, לא הייתי מכיר את ערכיה ותכניה האמוניים של דת זו הגלומים בכתבי-הקודש. דת-ישראל כעולמה של ההלכה, של תורה-שבעל-פה, לא נוצרה על-ידי כתבי-הקודש, אלא כתבי-הקודש הם אחת האינסטיטוציות של דת ישראל. מבחינה דתית ומבחינה הגיונית-סיבתית תורה-שבעל-פה, שהיא עולם ההלכה, קודמת לתורה-שבכתב, שהיא עולם האמונה והערכים. במונחיה של הקיברנטיקה המודרנית ניתן להגדיר את היחס שבין המקרא ובין ההלכה כמשוב (feed-back): ההלכה של תורה שבע"פ שהיא יצירה אנושית - שואבת את סמכותה מדברי אלהים חיים שבמקרא, אולם היא הקובעת מהו תכנה, מהו מובנה ומהי משמעותה של תושב"כ."
  • "התנ"ך כשלעצמו נתקבל ע"י סקטור גדול של האנושות, ודבר זה לא עשה אותו ליהודי. משמע, שאין התנ"ך כשלעצמו מומנט קונסטיטוטיבי של היהדות - בניגוד לסידור ולהלכה. אין היהדות ההיסטורית מושתתת על תושב"כ אלא על תושבע"פ, ולא יהיה לה קיום אלא במידה שתושבע"פ תהיה מציאות חיה ולא תיהפך היא עצמה לתושב"כ."
  • "אף ראיית התנ"ך כשהוא-לעצמו כ"ספר הספרים" מבחינת שימושיותו כגורם לחינוך במובנו האנושי-הכללי, לעיצוב דמותו של אדם ולהקניית ערכים הומניסטיים-חברתיים - אינה אלא שוביניזם לאומי צר-אופק. נוסף על כך יש בביבליולאטריה זו, המעריצה את התנ"ך שלא במשמעות שהיתה לו ביהדות, צירוף משונה של כפירה דתית עם מנטליות נוצרית: של כפירה - באשר היא מרוקנת את התנ"ך ממשמעותו הדתית, ושל הנצרות - באשר זו מראשיתה נאחזת בתנ"ך דוקא כדי לנגח בו את היהדות."
  • "קדושת המקרא אינה קטיגוריה היסטורית או מדעית אלא קטיגוריה דתית ; היא באה לו מן המקום שיוחד לו ביהדות שקידשה אותו. כיוצא בו, אף ערכו של המקרא אינו בערכים אנושיים או לאומיים הגלומים בו ולא בפירוטכניקה של תאורה לגויים; ערכו הוא בקדושתו."
  • "דבריהם של הנביאים מחוסרי משמעות אם לא רואים אותם כנובעים מהתורה ומובילים אל קיום ההלכה. "מוסר הנביאים" שאין לפניו התורה ואין לאחריו התלמוד אינו אלא יצירת ספרות, שספק אם מתחרה ביצירותיהם של אכילס, סופוקלס, שייקספיר, גיתה או פושקין. מבחינה היסטורית, כל הנביאים היו כישלון מוחלט: הם לא הצליחו להביא נפש אחת לאמונה ואף לא למנוע עבודת אלילים. עם של עובדי אלהים ויראי אלהים הוא הישג היסטורי של ההלכה בלבד."
  • "אופייה של יהדות-ההלכה הוא אנטי-מליצי, אנטי-פאתטי, אנטי-חזוני, ובעיקר - אנטי-אשלייתי."
  • דת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פאראדוכס לוגי, אבל אינו פאראדוכס דתי."
  • "תורה שבעל פה, לא זו בלבד שקדמה לתורה שבכתב מבחינה זמנית, [...] אלא היא גם קודמת לה מבחינה רעיונית. אין התורה שבכתב מובנת לנו אלא על רקע מה שאנחנו מבינים בתורה ההיא ומתוך רצוננו הכן לקיים אותה בהתאם להבנתנו אותה. ואם התורה שבעל פה מתגבשת ונעשית עצמה תורה שבכתב, מן ההכרח שתחודש עליה תורה שבעל פה. ואם אין תורה שבעל פה כזאת קיימת, אין גם קיום לתורה שתכתב. הבעיה הגדולה של היהדות בדורנו אנו, היא - אם קיימת בקרבנו תורה שבעל פה במובן הזה. ~ מתוך ספרו "הערות לפרשיות השבוע", פרשת יתרו.

על משיחיות וגאולה[עריכה]

  • "המשיח הוא בגדר מי שלעולם יבוא... כל משיח שבא, הוא משיח שקר."
  • "לשם מה אדם צריך להיגאל אם הוא יכול לעבוד את ה'?" ~ בשיחה עם האב פרופ' מרסל דיבואה
  • "הרעיון המשיחי לפי דעתי זה ספחת שדבקה ביהדות."
  • "מן הדבקות היתרה ברעיון גאולתו הדתית האישית של האדם צמחה הנצרות, שעיקרה היה ביטול המצוות המעשיות. מן הדבקות היתרה ברעיון גאולת עם ישראל צמחה השבתאות, שאף היא הביאה לאותה תוצאה... כיוצא בו, כשתיפקע הבועה המשיחית של ה"ה קוק, לוינגר, פורת וחבריהם, ויתברר שלא תתגשם היום התפארת של מלכות המלך המשיח, אלא תוסיף להתקיים בקשיים עצומים מדינת ישראל קטנה ודלה בגבולות 1967... יגלו גם אנשי `אמונים` שאין להם עוד שורשים ביהדות זו."

מדינת ישראל[עריכה]

  • "אירועים היסטוריים-מדיניים אין להם משמעות דתית אלא אם הם מעשים שנעשו למען התורה או מכוח דחף שבא מן התורה, או אם הם סבל שסבלו יהודים למען התורה. במובן זה יש משמעות דתית למלחמת החשמונאים - מזה, ולקידוש-השם של הקהילות הקדושות - מגנצא, אשפירא וורמיזא - מזה ; ולעומת זה אין משמעות דתית לא לנצחונות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים ולא לאושוויץ - כל אלה אינדיפרנטיים מבחינה דתית : עולם כמנהגו נוהג."
  • "מלחמת ששת הימים לא הייתה בחינת קידוש־השם, כי לא נתכוונה לכך. הר־הבית נכבש הפעם לא בידי 'החשמונאים' אלא בידי 'המתיוונים'. מעולם לא היה חילול־השם בצורה ממלכתית ולאומית אינסטיטוציונאלית כמו העלייה ההמונית במאות אוטובוסים ומכוניות לכותל המערבי מדי שבת בשבתו. מכל דברי הנביאים לא נתקיים לפי שעה אלא אחד: 'ובני פריצי עמך יבואו בו וחללוהו'."
  • "אין שום טעם וסיבה לקביעת "יום הודיה" בכ"ח באייר. לא מצאתי שהותקן חג או יום-הודיה לזכר נצחונותיו של ירבעם בן יואש אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה", ולא לנצחונותיו של אלכסנדר ינאי אשר עשה את יהודה למעצמה חשובה בין סוריה ומצרים. אין גם משמעות דתית לחג העצמאות - יש לחוג אותו כיום הנף-הדגל, יום שמחה לאומית ומצעד צבאי. הרבנים המעמידים פנים של מתן משמעות דתית ליום זה אינם סמכות דתית אלא פקידות של רשות חילונית. במדינת ישראל בכלל אין רבנות כמוסד דתי-תורני - אין אלא רבנות-מטעם. הרבנים אינם ממונים ואינם פועלים מכוח התורה, אלא הם פקידים ממשלתיים הפועלים בסמכותה של המדינה החילונית."[1]
  • "ה' באייר הוא יום-הזכרון לשיחרור האומה משעבוד-מלכויות - ההישג הלאומי-מדיני הגדול ביותר של עם ישראל מיום שניתן בידי המלכויות, ומשמעותו של שיחרור האומה אינה נפגמת גם אם רוב בני-האומה מוסיפים להיות שרויים בפזוריהם בין הגויים."
  • "אם נשתחרר מן ההזיות הפסבדו-משיחיות לגבי תקומתנו המדינית ומן ההתלהבות הפסבדו-דתית הפרימיטיבית להישגים מדיניים וצבאיים, אפשר שנגיע להערכה אחרת לגמרי לגבי משמעותה הדתית העמוקה של הקמת המדינה, ומכאן - גם להערכה דתית אחרת של ימי זכרון המאורע הגדול הזה ולהכרעות הלכתיות ברורות יותר בדבר המצוות, בצורת ברכות ותפילות, שנעמיד עלינו בקשר לימים אלה. אז אולי נבין שהמשמעות הדתית של ה' באייר וכ"ח באייר איננה בהישגים הלאומיים-מדיניים והצבאיים שהם מסמלים ושהם כשלעצמם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, אלא במשימה הדתית הגדולה שהם מטילים עלינו. משמעותה הדתית של תקומתנו המדינית היא שהשחרור, העצמאות והממלכתיות מעמידים את היהדות הדתית ואת היהודי הדתי בפני תפקידים דתיים שטושטשו והועלמו ע"י הגלות ושלטון הזרים עלינו. עתה הוצאה ההלכה מן החממה המלאכותית, שבה גודלה וטופחה, מאותו עולם שבו היה נוח ליהודי - מבחינה רוחנית ונפשית - לחיות עפ"י התורה ולא היה צריך אלא לקשט עפ"י התורה מציאות ריאלית שניתנה לו והיתה מקויימת ע"י גורמים שמחוץ לתורה - ע"י הגורמים והכוחות המדיניים, החברתיים, הכלכליים והטכניים של העולם הלא-יהודי, שבמסגרתו התקיימה החברה היהודית. המבין שהתורה ניתנה לנו כדי שנתאמץ לעצב על-פיה את חיינו החל ביסודות הריאליים שעליהם הם עומדים, יבין שתנאי ראשון לאפשרות של מאמץ זה הוא שהציבור שעליו הוא מוטל - העם היהודי - יהיה אדון לגורלו, אחראי להנחת יסודות קיומו ונושא בעצמו בעול התפקידים הקשורים בקיום זה. עתה - ורק עתה, עם השגת העצמאות לעם היהודי - תיבחן היהדות, אם אמנם תורת-חיים בידה, שעל-פיה ייתכן לעשות את המאמץ להניח את היסודות של קיום האדם והחברה ; ואין ערכו הדתי של מאמץ זה מותנה בוודאות של הצלחתו."
  • "אם ה' באייר הוא היום שבו הוטל עלינו תפקיד זה על מלוא האחריות הדתית הכרוכה בו - לא ייתכן מבחינה דתית, ואף לא מבחינת ההגינות האנושית גרידא, לנהוג בו אותו מנהג של דו-פרצופיות שנוהגת בו היהדות הדתית הרשמית. מתן מעמד של לגיטימיות דתית לעובדת קוממותנו הממלכתית אינו אפשרי בלי שינויים מרחיקי-לכת בנוהג דתי המושתת על הנחת העדר קוממיות זו. אי-אפשר לכלול בלוח-השנה הדתי "יום-עצמאות", כשהסידור של כל ימות-השנה והמחזור של כל המועדים מוסיף להיות ביטוי לתחושת העדר העצמאות. אי-אפשר לקיים טקס דתי חגיגי בה' באייר והודיה על נצחוננו הצבאי בכ"ח באייר בשעה שאין אנו פוסקים בכל יום שני וחמישי מלשפוך שיח על גלות, שעבוד, שפלות וחרפה. אי-אפשר לשמוח בירושלים ההולכת ונבנית בידי ישראל ולהוסיף להציגה בניסוחי תפילתנו כעיר חרבה ומושפלת בידי הגויים. אי-אפשר לתת גושפנקא דתית לצה"ל, ויחד עם זה להוסיף להעמיד פנים בתפילה כמחוסרי-ישע ונטולי יכולת הגנה עצמית. אי-אפשר לפטור את מדינת ישראל - אם היא זוכה להכרה דתית - ב"תפילה לשלום המדינה" (מעין תחליף ל"הנותן תשועה") ולא לכלול אותה בשמונה-עשרה היום-יומית."
  • "הערכה זו של יום-העצמאות אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה. מותר להקיש מן הקודש - חג-הפסח וחג-השבועות . על החול : גם יציאת-מצרים ומעמד הר-סיני עלו בחלקו של דור שלא היה ראוי להם ולא עמד באף אחד מן הנסיונות שנתנסה בהם בעקבות שני המאורעות הגדולים הללו."[2]
  • "אולם עד ימינו אנו, כשהיה יהודי נאמן חולץ נעליו ויושב על הקרקע ומתאבל בתשעה-באב – נתכוון לעצמו ולעמו ולשפלותם וענותם ממש. לפיכך היה תשעה-באב ביטוי חי לתחושתו של אדם מישראל במציאותו ממש, ולא העלאת זכר חורבן-הבית בלבד. לביטוי זה מתאים הנוסח של קינות תשעה-באב ומתאימים דיניו ומנהגיו של היום הזה. אולם המציאות נשתנתה: אמנם הר-הבית נשאר שמם מקדושתו והוא תפוס ומחולל ע"י סמל זר, אבל הכבוד אשר גלה מישראל הוחזר לו, הועלתה ארוכה לחורבן-העם, והדברים הנאמרים בתשעה-באב יהיו מסולפים וחסרי-כנות אם לא יבטאו את העובדה המכרעת הזאת."
  • "מאז העמיד המלך הרשע מנשה בן חזקיהו פסלים וצלמים בבית־המקדש והעביר את בנו באש בעמק שבמורד הר־הבית, ומיום שהועמד 'שקוץ משומם' במקדש ע"י המלך הסורי־יווני אנטיוכוס אפיפנס ומשרתיו היהודים המתיוונים, מאז ועד היום הזה לא היה חילול־השם כאותה עליה לרגל לכותל המערבי של 200,000 יהודים ב־20,000 כלי־רכב ביום חג־השבועות הזה, וכן כעובדה שנקבעו ע"י משטרת ישראל מגרשי־חניה מיוחדים במורד הר־הבית למכוניות מבקרי הכותל המערבי בשבתות, ולא היה בזיון לתורה וליהדות כתופעה של אלפי יהודים ויהודיות היורדים עתה מדי שבת בשבתו לעיר העתיקה לקניית 'מציאות' בבזאר הערבי. אשר לליכוד הלאומי בצלו של הכותל – הנה הצעתי : תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, וייקרא שמו "דיסקוטק השכינה". דבר זה ישביע את רצונם של כל החוגים והפלגים בעם : של החילוניים – בשל היותו דיסקוטק, של הדתיים – בשל שם השכינה הנקרא עליו. דבר זה ישמש סמל נעלה לאחדות העם המיוצגת ע"י הקואליציות שמן המפד"ל עד מפ"ם בממשלת ישראל ומן מפא"י עד אגודת-ישראל בעיריית ירושלים – סמל למשטר האתיאיסטי-קלריקאלי של המדינה החילונית הידועה בציבור כדתית."[3]
  • "המניע הנפשי החזק ביותר בקרבי זה שנאת עבודה זרה ועבודת אלילים. כשאני רואה את הפולחן של אבני הורדוס האלה... שיהודים מחללי שבת, אוכלי טריפות ובועלי נידה באים לכותל המערבי ומתפעלים שם התפעלות דתית זו תועבה!" ~ בשיחה עם ישראל אלדד

על הקבלה[עריכה]

  • "עולמה של הקבלה. עולם אשר אני רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, ולא רק רחוק ממנו אלא פוסל אותו פסילה מוחלטת."
  • "הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא היתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד היתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים."
  • "ספר אלילי מוחלט" ~ על ספר הזוהר
  • "כיצד זה התיישבו בתודעת אדם אחד ר' חיים מוולוז'ין, חשיבה הלכתית רציונליסטית קיצונית, ולעומתה - הקבלה."

על הרפורמים[עריכה]

  • "הכוונה היא-היא המבדילה בין עיצובה של ההלכה בידי מורי-הוראה בתושבע"פ ובין שינויה בידי אנשי הרפורמה : הראשונים פוסקים מתוך שיקולים הנראים להם כמתחייבים מן ההלכה או מתוך צרכים הכרחיים לעצם קיומה של ההלכה, ואילו האחרונים - מתוך שיקולים ודחפים שמקורם איננו בהבנת ההלכה עצמה."
  • "מהותה של הדת היהודית היא קבלת עול ולא מתן סיפוק לאדם, שאילולא כך היכן ההבדל בין אלהים לבין מרילין מונרו?"
  • "בעיית הרפורמה ביהדות – או הרפורמה של היהדות – אינה כשלעצמה בעיה דתית. היא אינה מבטאת מאבק בתוך היהדות על משמעותה או זהותה של היהדות – אלא מבטאת מאבק בין דת לחילוניות, בין ערכים דתיים לבין ערכים הומניסטיים-חילוניים."
  • "בעוד הדת היא תאו-צנטרית ורואה את האדם כמכשיר, הרפורמה היא אנתרופו-צנטרית ורואה את האדם – ואת רצונותיו ושאיפותיו – כמטרה. לכן, הרפורמה אינה כלל תנועה דתית אלא תופעה אנושית הממלאת פונקציה אנושית כשם שממלאים הרפואה, הביטוח הלאומי, האמנות, השעשועים וכו'."
  • "אם הדת תיהפך מכשיר לסיפוק צרכיו של האדם ותותאם למאוויו השונים – כי אז מה ההבדל בין בית הכנסת ובית הקולנוע?"
  • "אין "יהדות" אלא היהדות האמפירית-היסטורית, וכל צורה אחרת של יהדות, או כל נסיון לשוות לה צורה אחרת, אינם אלא בדותות או המצאות-שרירותיות."

על הנצרות[עריכה]

  • "מהותה של הנצרות אינה אלא שלילת זכות קיומה של היהדות. יתר על כן, שלילת עובדת קיומה. הנצרות אינה כופרת ביהדות ולא שוללת אותה, אלא טוענת שהיא היא היהדות ואין יהדות בלעדיה. ועל טענה זו היא מבססת את זכות קיומה, ולפיכך לא תוכל לעולם לוותר עליה. אין הנצרות קיימת אלא כיורשתה של היהדות, ואין היורש יכול להחזיק בירושה בעוד המוריש חי. הדמות של ישו, כאלוהותה של הנצרות, זוהי דמות אויבה האוניברסלי של היהדות, מבטלה ומחסלה של תורת ישראל. לפיכך הייתה דמות זו משוקצת ומתועבת בעיניהם של יהודים רבים בעלי תודעה יהודית בכל הדורות, ואני שותף לתיעוב ולשיקוץ זה."
  • "דתיות מן הטיפוס הראשון מאפיינת את הנצרות - סמלה העליון הוא הצלב, הקרבן שאלהים מביא למען האדם. ואילו סמלה העליון של האמונה ביהדות הוא מעמד אברהם אבינו בהר-המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים ונדמים מפני יראת ה' ואהבתו. הצלב הוא כולו ויתור לטבע האדם ; העקידה - היא הנצחון המוחלט של האדם על טבעו."
  • "מבחינה דידקטית מסתבר שדת המושתתת על מצוות מעשיות יכולה להיות כוח חינוכי-דתי יותר מכל דת המתגלמת באמונות וערכים בלבד. אמת, ש"דת של ערכים" - שקראנו לה בשם "הדת המעניקה", כגון הנצרות וכל צורה של יהדות המתדמה לנצרות - עלולה לספק צרכים נפשיים מסויימים, ובשעה זו מרובים הם "מחפשי דת" או "מחפשי אלהים" לשם "מילוי חלל בנפש". לפיכך תוכל דת כזאת לזכות לפופולריות מסויימת, אך לעולם לא תיהפך לגורם חינוכי : כי האדם, אמנם, מחבב דבר נוח וקל, אך אינו מתייחס אליו ברצינות ובדרך-ארץ. עובדה פסיכולוגית יסודית היא שהאדם מכבד ומעריץ רק דבר קשה, התובע ממנו קרבנות ומטיל עליו חובות, ורק מדבר כזה - ולא מדבר קל ונוח החביב עליו - הוא עלול לקבל השפעה."
  • "אינני יכול להגיד שהוגה דעות נוצרי גדול כמו תומאס אקווינס בימי־הביניים או קרל בארט במאה ה־20 שהם אינם מונותיאיסטים, וזה איננו קשור באמונת השילוש, אבל בכל זאת אף־על־פי שהם קיבלו את האל הטרנסצנדנטי - הם הלבישו אותו בצורת אדם והכניסו אותו לתוך העולם."
  • "הנצרות באה בעקבות היהדות באותו מובן ש"המלט" של שייקספיר בא בעקבות ההיסטוריה והתרבות הדנית. זאת אומרת אין שום קשר ביניהם... זה יצירה הלניסטית שבה אפילו גלומה המגמה הזדונית לערער את היהדות."

על דת ומוסר[עריכה]

  • "דת ומוסר אינם מתיישבים זה עם זה - משום שהכל הולך לפי הכוונה; הכרעתו של אדם היא דתית, אם כוונתו בהכרעה זו לשם שמים; היא מוסרית אם כוונתו לשם האדם. מן ההכרח כי אחת משתי כוונות אלו נדחית מפני חברתה."
  • "כיוצא בו ענין המשמעות המוסרית שאותה מייחסים החילוניים לתורה ולמצוותיה. מוסר כערך מצד עצמו הוא קטיגוריה אתיאיסטית מובהקת. רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון, ז. א. מי ששם את האדם במקום האל, יכול להיות אדם מוסרי. מי שתופס את האדם כאחד היצורים שבבריאה וזוכר את "שוויתי ה' לנגדי תמיד", אינו יכול לקבל את המוסר כקנה-מידה וכאבן-בוחן. אין אלא אחת משתי משמעויות למוסר : (א) כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את האמת של המציאות - זהו המוסר של סוקרטס, של אפלטון ושל אריסטו, של האפיקוריים והסטואיקנים, בפרט של אלה האחרונים, בפילוסופיה החדשה - של שפינוזה ; (ב) כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את חובתו - זהו המוסר של קאנט ושל האידיאליזם הגרמני. אולם בקריאת-שמע נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" : לא תתורו אחרי לבבכם - זוהי שלילת קאנט ; לא תתורו אחרי עיניכם - זוהי שלילת סוקרטס. ומיד אף ניתנת ההנמקה של שתי שלילות אלו : "אני ה' אלהיכם". התורה אינה מכירה צווי מוסר שמקורם בהכרת המציאות הטבעית או בהכרת חובת האדם לאדם - אין היא מכירה אלא מצוות. התורה והנביאים אינם פונים מעולם למצפון האנושי, שהוא חשוד מאד כביטוי לעבודה-זרה ; המונח "מצפון" אינו קיים במקרא. ההנחיה המצפונית היא מושג אתיאיסטי או אלילי ; "האל שבלב", שבו דוגלים אנשי-מוסר הומאניסטיים, הוא אל זר. ההלכה כאינסטיטוציה דתית אינה סובלת את הקטיגוריה מוסר - ואין צריך לומר שאינה סובלת ביסוס תועלתי, לא מבחינת טובת הפרט ולא מבחינת טובת האומה או החברה וכדו'. "ואהבת לרעך כמוך" הוא "הכלל הגדול שבתורה", לא משום שהוא רעיון והוראה שמעבר לפורמליזם של החוק ושמעל פירוט המצוות, אלא דוקא משום שהוא מופיע כאחת מתרי"ג מצוות. "ואהבת לרעך כמוך" אינו מיוחד ליהדות; הוראות מעין זה ניתנו אף על-ידי תורות או הוגי-דעות שלא הושפעו מן היהדות ולא שמעו עליה - על-ידי חכמי סין, הודו ויוון. ולא זו בלבד, אלא שפסוק "ואהבת לרעך כמוך"- כפי שנוהגים לצטטו - אינו קיים בתורה : הכתוב אומר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". חובת אהבת הרע אינה נובעת ממעמדו של האדם כאדם אלא ממעמדו לפני ה'."
  • "אשר ל"ואהבת לרעך כמוך"- אין הצגתה כביטוי של "מוסר היהדות" אלא זיוף אפיקורסי של התורה. אין פסוק כזה במציאות בתורה! "ואהבת לרעך כמוך" ככלל "מוסרי", כבסיס לתורת המידות - זהו הכלל הגדול של האתיאיסט קאנט, שלשיטתו האדם הוא ערך עליון. ואילו הפסוק בתורה (שאליו נתכוון רבי עקיבא) הוא: "ואהבת לרעך כמוך אני ה' ": בלי הסיפא ניטל ממצוה זו הבסיס וניטלת משמעותה. אין ל"רעי" כל זכות לתבוע את "אהבתי", כשם שאין זכות כזאת לבע"ח, לצומח או לדומם, כי המשותף לכולנו- גם לי וגם לרעי, וגם לדומם, לצומח ולחי- היותנו עצמים בבריאה, אינדיפרנטיים מבחינה ערכית."
  • "ר.ש. מחשידה אותי שאין אני מתכוון באמת למה שאני אומר, אלא נאחז ביהדות מתוך דחפים הבאים מאידיאולוגיות חילוניות — "החירות" או "המוסר", ומשתמש ביהדות לשם ביסוסן של אידיאולוגיות אלה. דומני, שהיא משתדלת להציג את עמדתי כאנאלוגית לזו של חוגים דתיים מסויימים שלהם משמשת האמונה הדתית כסות עיניים ללאומניות ופטריוטיזם, או לעמדתו של האתיאיסט קאנט שהמציא לעצמו אל שישמש לו עָרֵב למוסר. אני רואה בזה פרוסטיטוציה של הדת לאינטרסים אנושיים. על "המוסר" אמרתי פעמים רבות שהוא קטגוריה אתיאיסטית מובהקת, המעוגנת בראיית האדם כערך עליון — בניגוד להכרה הדתית שאינה מייחסת משמעות ערכית לאדם כשלעצמו אלא רק למעמדו של האדם לפני האל."

בנושאים פוליטיים ומדיניים[עריכה]

פוליטיקה ישראלית[עריכה]

  • "'ביטחון' אינו אלא שלום-אמת בין שכנים (כגון הולנד-בלגיה, שוודיה-נורבגיה, ארה"ב-קנדה); בהעדר שלום אין בטחון, ואין הסדר גאוגרפי-אסטרטגי שבכוחו לשנות מציאות זו. אין קשר ישיר בין בעיית הבטחון ובעיית השטחים: אין "גבולות בטוחים". ביסוס ההגנה על קווים מבוצרים - המנטאליות של קו מאז'ינו - סופו תמיד היה כשלון, מימות החומה הסינית והלימס הרומי ועד לחומה האטלנטית של היטלר."
  • "לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה (בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה) אלא יישארו שליש או 40% של אוכלוסייתה. המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה "כנענית" : בעיותיה וצרכיה ותפקידיה לא יהיו עוד הבעיות והצרכים והתפקידים של העם היהודי שבארץ ובחו"ל, אלא רק ענייני הממשל והמינהל הספציפיים של מדינה זו - ענייני השלטון על יהודים וערבים יחד, בדומה לבעיותיה של מדינת הלבנון, שאינן אלא הדאגה המתמידה לפתרון בעיית היחסים בין מרונים ומוסלמים ודרוזים וכו'. המדינה תוטרד בבעיותיה הספציפיות האלה, ולא יהיה לה ענין לעם היהודי. תוך זמן קצר ינתקו הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין העם היהודי, וכן הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין תכניה של ההיסטוריה של עם ישראל ושל היהדות. כל התוכן של המפלצת הקרויה "א"י השלמה" לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מינהלי שלה. מן הבחינה החברתית : תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר - שוטרי-חרש. המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית - מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים - מזה. יש חשש שגם צה"ל - שהיה עד עכשיו צבא עממי - יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל."
  • "לפיכך אין לנו ברירה - מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו - אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש ל"החזירם" : לחוסיין? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה. אם לא נסתלק בכבוד - ז. א. מרצוננו החפשי, מתוך הבנה לצרכים האמיתיים של העם היהודי ושל מדינתו - יכפו עלינו האמריקנים והרוסים נסיגה בחרפה."[4]
  • "'צור ישראל' של מגילת העצמאות הוא בישראל עצמו – הוא עצמותו ועוצמתו האנושיים של ישראל: ישראל שנתגלה בהיסטוריה. אולם השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית־מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת ובטחונה הם קודש, ואם החרב היא־היא 'צור ישראל' – אז גם קיביה אפשרית ומותרת..."[5]
  • "כשאדם מקבל את הדעה ש'המדינה', 'האומה', 'המולדת', 'הבטחון' וכו' הם הערכים העליונים, ושהנאמנות-ללא-תנאי לערכים אלה היא חובה מוחלטת וקדושה - הוא נעשה מסוגל לבצע כל מעשה תועבה למען האינטרס המקודש הזה, ללא נקיפת מצפון. דבר זה כוחו יפה לא רק לגבי האדם הגרמני, אלא לגבי כל אדם, גם לגבי האדם היהודי, אם הוא נתפס להאלהה של המדינה - וכפר קאסם תוכיח."
  • "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם, לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק."
  • "אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל פסקה מלהיות דמוקרטיה. היא מחזיקה 2 מליון בני אדם נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות."
  • "הערבים לעולם לא יהיו ידידינו."
  • "אני אומר לחייל צה"ל: סרב לשרת בשטחים הכבושים שלא יעשוך מפקדיך למרצח."
  • "לי אין כל עניין שדגל מדינת ישראל יתנופף מעל לקברה של רחב הזונה ביריחו או על קברו של חמור אבי-שכם... השטחים הם הסרטן האוכל בגוף המדינה."
  • "הצורה הזולה ביותר של גבורה, היא גבורת החייל בקרב."
  • "ברוך גולדשטיין הוא נציג אותנטי של חלק גדול בעם היהודי."
  • "אני מודאג מהגולדשטיינים שלנו, אני כמעט בטוח שהם ירצחו את יצחק רבין."
  • "מי שמשלים עם הכיבוש, משלים, מדעת או שלא מדעת, עם הרצח!"
  • "המסתערבים הם החמאס שלנו."
  • "נתבשרנו היום ששר החוץ יציע היום בישיבת הממשלה 'להכיר בקיום הבעיה הפלשתינית'. בהתאם לכך ראוי שבישיבת הממשלה הבאה יציע שר החינוך והתרבות 'להכיר בקיום לוח הכפל'." (מתוך מכתב תגובה לכתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ", 21/7/74. התפרסם בספר "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ...")

פילוסופיה פוליטית[עריכה]

  • "יחסו של האזרח (שאינו פאשיסט!) למדינתו- למה הוא דומה? ליחסו של האדם העובד לכלי עבודתו."
  • "מבחינת גישה אנטי-פשיסטית, הן הומניסטית הן דתית, אין לייחס למדינה ולממלכתיות משמעות ערכית. ולא זו בלבד אלא שאין לראות במדינה אפילו מכשיר להגשמת ערכים. המנגנון המדיני-שלטוני מקוים משום הצורך שיש בו; לשמור על מינימום של בטיחות ושל תקינות המציאות החברתית."
  • "אנו, שאין אנו פאשיסטים, אין אנו מבקשים מן המדינה אלא שלא תפריע לבני-אדם לחתור לקראת אותם דברים שהם בשבילם ערכים. מבחינה זו, יתרונו של משטר מתבטא במידת חולשת המנגנון השלטוני: ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על נשלטיו, טוב יותר. אמנם, מן ההכרח לתת למנגנון השלטוני כוח-כפייה... אבל את הכוח הזה יש לצמצם למינימום."
  • "אני מערער בכל תוקף על הקביעה שטובת החברה היא אמת-מידה למוסר. זהו רעיון קומוניסטי ופאשיסטי מובהק; כך סוברים הבולשביקים והנאצים."
  • "אם מותר לשלטון, מבחינה עקרונית, למנוע הבעת דעה, אין לדבר הזה גבול. או שאני מקבל כפוסטולט שאין למנוע הבעת דעה, או שאני מנסה לעשות רציונליזציה, כלומר שמותר, או אפילו חובה, למנוע הבעת דעות מסויימות... זה מביא לידי כך שאסור להביע כל דעה שאני מתנגד לה. פשוט מאוד. איני נותן לשום מדינה את הסמכות לסתום את הפה לאדם בגלל דעותיו." ~ על צנזורה
  • "הסוציאליזם הוא קטגוריה מחשבתית, הואיל ויש בגדרו השקפות ודעות על טיב הגורמים הפועלים בעיצוב דמות החברה ; הוא גם קטגוריה רצונית - הואיל ובגדרו פרוגרמות משטר חברתי מסויים ; והוא גם קטגוריה היסטורית - הואיל ושמו נקרא על תנועות ועל פעולות ומעשים, שנעשו או נעשים או עתידים להיעשות. יתר על כן -בשטחה של כל אחת מהקטגוריות הללו אנו נתקלים בגילויים שונים ומנוגדים , סן-סימוניזם ; מארכסיזם על כל ק"ן הטעמים שהוא נדרש בהם ; פאביאניזם ; רוסיה הסובייטית ; הטריד-יוניוניזם האנגלי ; ההתישבות העובדת בא"י, וכו', לא ראי זה כראי זה - ומהו הצד השווה שבהם?... המשותף לכל אשר ייקרא "סוציאליזם" הוא –ראיית הערכים החברתיים כערכים תכליתיים, ראיית תיקון החברה כתפקיד עליון, והערכת כל דבר מבחינת יעילותו כאמצעי להשגת התכלית ההיא."
  • "השחיתות הכספית והכלכלית (העלמת מס, הברחת מטבע, קבלת שוחד וכד') איננה 'נגע פושה' בגוף המשטר הכלכלי והחברתי הישראלי, אלא תכונה מהותית של משטר זה. משטר זה מושחת מיסודו, באשר הוא פאראזיטי: המשק ורמת החיים של האוכלוסיה - של 'השכבות הנכבדות ביותר' ושל המוני העם כאחד - אינם מושתתים על מאמצים והישגים ואינם מותנים בהם, אלא מקויימים בחסדם של מענקים, שילומים, מגביות, תרומות נדבות וסובסידיות, שאותם מחלקים בעלי-השררה לפי האינטרסים של ההחזקה בשלטון ולפי מידת קירבתם של המקבלים לשלטון. האדם במדינה זו מתחנך להרגשה, שאין קשר בין כשרונו, יכולתו, מאמציו והישגיו בעבודה - מזה, ובין התגמול שהוא מקבל - מזה. הוא מרגיש שלא הפעילות הכלכלית הכשרה - בין בעבודה פיסית או משרדית, בין במסחר, בין בפקידות, בין במקצוע חופשי וכד' - היא הבסיס להצלחה, אלא טובת-ההנאה שאפשר להשיגה ע"י השתלבות בשחיתות הכללית ובמנגנון הפרוטקציות המפלגתיות וההסתדרותיות - ומכאן רק צעד אחד אל המעילה והשוחד. חברת-השנור, חברה הנתמכת, מאבדת את קנה-המידה המוסרי לגבי ההתנהגות הכלכלית-חברתית, ככל פילגש מוחזקת המאבדת את התחושה המוסרית."

דת ומדינה[עריכה]

  • "על הדת להיות באופוזיציה פרמננטית לשלטון."
  • "שני סולמות-הערכים הגדולים, הדתי וההומאניסטי, שהמאבק הגלוי ביניהם הוא התנאי לאפשרות של עיצוב דמות האדם והחברה, אינם מיוצגים ע"י שני מחנות לוחמים למען ערכים אלה. המחנה "הדתי" אינו מתכוון לשם התורה, והמחנה "החילוני" אינו מתכוון לשם האדם: שניהם מתכוונים לשם המדינה ; הבולמוס הלאומני המשותף להם גורם שהמדינה - שאינה אלא קליפה לתוך ערכי, באה במקום התוך עצמו. נמצא בסיס לניהול המדינה ע"י קואליציה קלריקלית-אתיאיסטית ללא תלות בתכנה של המציאות המדינית: מוסכם שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול-השם, בזיון התורה והרס הדת ; מבחינה הומאניסטית - משום השחתת החיים החברתיים ; מבחינת כל אדם בעל נפש - משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות."
  • "דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית. בה בשעה שההבנה לדרישת הפרדת הדת מן המדינה כדרישה דתית הולכת וגוברת בחוגי יהודים שומרי תורה, מוסיף המימסד הדתי (הרבנות והמפלגות הדתיות) להיאחז בשיפולי גלימת השלטון החילוני, ותמורת הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והבזיונות שדת ישראל סופגת יום-יום מידי הממשל, המינהל והמשפט של השלטון שבבעלותו נמצאת דת ישראל במדינת ישראל, והוא מנצלה לתועלתו ולהנאתו - "מחזיק אותה" בחינת פילגש מוחזקת, באווירה זו של שקר וחנופה מזוייפים ומסתלפים כל המושגים. הדת אינה מופיעה במציאות המדינית והחברתית בישראל כתביעה לשינוי ערכים ולעיצוב החיים האישיים והציבוריים בהתאם לסולם-ערכים כולל ומקיף משלה, אלא היא מקפידה להופיע דווקא כחלק בלתי-נפרד של המשטר החילוני, לפעול דווקא בשמו ומכוח סמכויות שהוא מעניק לה. היא מציגה תביעות רק לגבי פרטים מסויימים במערך הכללי של החוק החילוני ושל אורח-החיים החילוני במדינה ובחברה, תביעות המנותקות מן המכלול של פרוגרמת-חיים עפ"י התורה והנראות מוזרות, לא-הגיוניות ולא-מוצדקות על רקעה של המסכת הכללית של החיים החילוניים. לרובו של העם תביעות אלו אינן מובנות, ואינן יכולות להיות מובנות, כשהן מוצגות במסגרת החוקים וההוראות של משטר חילוני, ולפיכך אינן מעוררות אלא לעג ורוגז. צורת הופעתה של הדת במציאות המדינית והחברתית בישראל משווה לה דימוי של הפרעות קטנוניות, של מכשולים ושל עקיצות במהלך החיים "הנורמאליים" - ו. א. החילוניים - ולא של פרוגרמת-חיים אלטרנטיבית. לפיכך היא גם שנואה וגם בזויה."
  • "יש להדגיש, ששום חוק מטעמה של רשות חילונית - ויהא תכנו מה שיהא - אינו יכול להיות בעל משמעות דתית, שהרי אין הוא בא מכוחה של התורה. חוק שחקקה הכנסת - שאינה כנסיה לשם שמים - והמבוצע בידי ממשלה שאינה מכירה בסמכותה של ההלכה הוא מבחינת מהותו חוק חילוני. והוא-הדין לגבי כל מוסד מינהלי הממונה ע"י השלטון החילוני ; "שלוחו של אדם כמותו". הרבנות, הממונה ע"י הרשות החילונית בהתאם לחוק חילוני, המקבלת את משכורתה מרשות זו והפועלת במסגרת הסמכויות שרשות זו מעניקה לה - אינה מוסד תורני אלא אחד מענפי המינהל החילוני, ולהחלטותיה ופסקיה אין שום משמעות דתית. צא וראה מה היו משמעותו הדתית וערכו ההיסטורי של אליהו הנביא ביהדות, אילו היה שר-הדתות או רב ראשי מטעם איזבל."
  • "נתברר בבהירות שאין למעלה הימנה, ששילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של המציאות הדתית על מנגנון זה אינה אלא פרוסטיטוציה של הדת לסיפוק אינטרסים שלטוניים, מפלגתיים, כיתתיים ואישיים. נתגלה, שיחסן האמיתי של המפלגות הפוליטיות ה"דתיות" להנהלה הדתית "הרוחנית", שבשמה דגלו ואותה רצו לעטוף במעטפת של קדושה - יחסם של הדתיים-לאומיים ל"רבנות הראשית" שלהם ושל האגודאים ל"מועצת גדולי התורה" שלהם - הוא כיחס הסרסור לקדשה המחזיקה בו: כשאין לו טובת-הנאה ממנה הוא בועט בה."
  • "משרד-הדתות של ממשלת ישראל, שלמענו לחמו הדתיים-לאומיים, נתגלה ביחסו לדת ישראל כשאנלוגיה גמורה ל"סינוד הקדוש" של השלטון הצארי הרוסי ביחסו לכנסיה הפראווסלאבית - ז'נדרמריה של השלטון לטיפול בענייני הדת ולניצולה לצרכי השלטון. ניהול העניינים הציבוריים של היהדות הדתית "המאורגנת", המופיעה כנציגת דת ישראל במדינה ובאומה, עבר לידי אירגוני-סתרים, שהדת היא מקור-הפרנסה ויסוד הקריירה של חבריהם. בכל תולדות ישראל לא הגיעה דת ישראל לידי התבזות, השפלה עצמית, חילול כבודה וחילול-השם כאשר הגיעה בעטיה של "המדיניות הדתית" שבשילוב הדת במנגנון המדינה."
  • "למדינה אין סמכות לקבוע מיהו יהודי."
  • "מדינת ישראל היא מדינה חילונית שאינה מכירה בתורה ובמצוות. לפיכך אין ליהודי דתי שום חיובים דתיים כלפי המדינה וכלפי המדיניות שלה; יחסו למפלגות נקבע ע"י שיקולים הנובעים מעמדתו המדינית והחברתית בלבד. אילו היתה קיימת מפלגה דתית העומדת באופוזיציה עקרונית לרשות החילונית, היה מקום לדרוש מיהודי דתי לתמוך בה. 'מפלגה דתית' המשתלבת ברשות החילונית, ואף נתמכת ע"י רשות זו, היא תועבה וחלול השם."
  • "קצב טריפה מופיע לפני הרב ושואל על כשרות הסכין לשחיטת חזיר, יש סעיפים בשולחן ערוך העוסקים בכשרות סכין לשחיטה, אך זה איננו מתייחס לשחיטת חזיר. לגבי שחיטת חזיר אין קביעות הלכתיות. ומדינת ישראל שאיננה מדינה על פי התורה, שחוקיה אינם חוקי התורה אלא חוקי הכנסת, וזה מוסכם ומקובל גם על הרבנים האלה (הציונות הדתית), ולכן כמו שאין קביעות והכרעות הלכתיות לגבי כשרות סכין לשחיטת חזיר, אין בכלל קביעות הלכתיות לגבי המדיניות של מדינת ישראל שמלכתחילה איננה מדינה על פי התורה"

על מלחמות אזרחים[עריכה]

  • "בהיסטוריה של עמים גדולים - גדולים לא רק בכמות, אלא ברמתם - מלחמות אזרחים היו מהמומנטים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקני: מיהו הדמות הגדולה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית? הוא יאמר לכם: אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית. כנגד כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו, מדוע אין לנו את הכוח להעמיד פלוגות של אנשים אשר ישברו להם את העצמות? פשוט מאוד. ואם תאמרו: זה קריאה למלחמת אזרחים. אז אני אומר: כן."
  • "אינני מבין, ממש אינני מבין, מדוע מלחמה מותרת רק בין בני עמים שונים ולא בין בני אדם בני אותו עם? אם קיים ביניהם אותו ניגוד, אותו ניגוד תהומי, שאחד רואה בערך מסוים דבר אשר למענו יש להקריב את החיים וליטול את החיים, ואז הוא מוכרח ללחום נגד האדם אחר ששולל את הדבר הזה, ורוצה באמת לגזול את אותו הדבר אשר למענו הוא חושב שכדאי לחיות. אז מה זה משנה אם השני הזה הוא בן עם אחר או בן עמי? אלא אם כן אני אומר: העם זה הוא הערך העליון, מעבר לכל הערכים, זה מהות התפיסה הפאשיסטית."

על דמוקרטיה[עריכה]

  • "דמוקרטיה היא צורת משטר שבאה להגן על האדם מפני ממשלת מדינתו."
  • "אין לי אמון רב ביותר - לא באינטליגנציה של הרוב ולא בטוב לבו של האדם, אבל אני רוצה בדמוקרטיה."
  • "דמוקרטיה אינה השקפת עולם. דמוקרטיה היא משטר מדיני שבו ניתן להחליף את השלטון. זוהי מהותה"
  • "זכויות האדם בחברה אינן תלויות ברמתו, וזו הדמוקראטיה. היא אינה אומרת שבני אדם שווים אלא שלכולם יש זכויות שוות."
  • "מאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שגם שלטון הרוב הוא שלטון הטיפשים והרשעים, וזאת אנחנו הרי רואים ממש בכל העולם כולו."
  • "בדמוקרטיה זכותו של האדם, למרות היותו טיפש, לבחור את השלטון הרצוי לו, עם זאת, אין ערובה לכך שהזכות הזו הניתנת לו היא לטובה."
  • "אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים. מה ההבדל בין דיקטטור המחליט מה טוב ומה רע לבין המון בני אדם, שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו אומרים שהדיקטטור הוא רשע או מטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע ומטופש. זאת אומרת, גם הרוב של בני האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים, ולכן המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון רוב, אלא במישטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב."

על העם היהודי[עריכה]

  • "אינני בטוח בעתידו של העם היהודי."
  • "מדינת ישראל, שאינה אלא מנגנון של ריבונות מדינית הנושא את השם ישראל, אינה 'ערובה לרציפותה ההיסטורית של היהדות' (איזו 'יהדות'??). אין בכלל דבר שעשוי 'להבטיח (!) קיום־נצח (!!) של העם (במה הוא מוגדר?) במדינה ובתפוצות'. העמדת קיומו של עם – שאין לו תוכן תרבותי־רוחני ספציפי ולא אורח־חיים ספציפי – על המדינה, ז. א. על מנגנון השלטון, זוהי תמצית האידיאולוגיה הפאשיסטית. לשם מה לקיים עם 'יהודי', שמהותו אינה אלא ריבונות 'יהודית', דגל 'יהודי', שלטון 'יהודי', צבא 'יהודי' ושאר האביזרים של הקאניבאליזם הלאומני?"[6]
  • "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות. עכשיו מתגלם הכל במדיניות ובמנטליות יהודונאצית."
  • "הולך ומתגבש כאן עם חדש, סינתטי, ללא תוכן מקורי ספציפי – עם שיחודו הלאומי אינו אלא מסגרתו המדינית: לא העם היהודי הבונה מדינה לעצמו אלא מדינה היוצרת עם לעצמה... בהעדר תכנים רעיוניים ונפשיים אחרים מתלכד העם הזה מסביב לדגל, לצבא, לעצמה המדינית, לגבורת המלחמה והכיבוש – הערכים הפאשיסטיים... זהו ההסבר לקו המדיני שנקטה מדינת החברה הזאת ולאורח חייה של החברה הזאת מיום יסוד המדינה ועד היום."[7]
  • "מסימניו של הפילוג המתקרב והולך - גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי התורה ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא ראציונאלית היא אמוציונאלית, ז. א, עמוקה ביותר היא רווחת בקרב הנוער שנתחנך חינוך לאומני-חילוני - מזה, ובקרב האינטליגנציה והאקדמאים - מזה. עקשנותה של היהדות הדתית להמשיך להתקיים מרגיז את החילוניים, באשר היא מפריעה לעיצוב האומה "הישראלית" הלא-יהודית; על כך מתוסף לעתים שלא-ביודעין - הגורם הפסיכלוגי של הזכרת עוון. הרוגז ההופך לשנאה בא לביטוי בציבור, בוויכוחים פומביים, בכנסת ובעיתונות, ואפילו בניסוחים ונימוקים של פסקי-דין של בתי-משפט בישראל. אחד הביטויים הפסולים בוויכוח זה הוא הטיעון בשם הקידמה , המוסר, ההומאניזם וזכויות-האדם, הנרמסים ברגלי ההלכה הארכאית, הברברית והמשעבדת, השקר - המודע או הלא-מודע - שבטיעון זה בולט כשהטיעון בא מפי הדוגלים ב-"אומה" וב"מדינה" כערכים המושמים מעל לאדם. אין מוסר ואין הומאניזם אלא ראיית הפרט האנושי כערך עליון וההכרה בזכותו להיות אדון לעצמו, לחייו ולמעשיו - במידה שאין הוא פוגע באותן זכויות של זולתו. הטוען לזכותה של ישות על-אנושית, "האומה" או "המדינה", לכוף על האדם להתגייס לצבא ליהרג למען ישות זו - כיצד הוא מעז לדבר בשם המוסר וההומאניזם? מה רבה מידת ההונאה - הונאת-הזולת או ההונאה העצמית - בהתמרמרות מוסרית על ההלכה המגבילה את חירותו של אדם בענייני אישות; כשהתמרמרות זו מלווה בהכרה בזכות "המדינה" לגיסו למלחמה, לאלמן את אשתו ולייתם את ילדיו! במציאות החברתית-מדינית אין אדם יכול להיות מוסרי או הומאניסט אלא אם הוא אנארכיסט, פאציפיסט וקוסמופוליט. לאומי ופטריוט אינו מוסרי ואינו הומאניסט, באשר הוא משעבד את האדם – את האדם המוחשי - לסמכות מופשטת. בזה הוא דומה לאדם המשעבד את האדם לדת, אלא שהדתי מגביל ומצמצם את חירותו ואת זכויותיו של האדם ע"י הכרת חובתו כלפי התורה, ואילו הפטריוט הלאומי - כלפי הערכים הפאשיסטיים של ריבונות ושלטון."
  • "אם הסתכלת היום בטלוויזיה בטירוף הכדורגל – ב-20.000 הצופים היוצאים מכליהם מתוך התרגשות והתפעלות על 22 חוליגנים הבועטים בכדור; אם התבוננת בפרצופו של הדור הצעיר הזה, אשר הבעיטות הללו וההשתתפות הרגשית בהן נעשו תוכן חייהם הרוחניים ומוקד התעניינותם; אם שמת לב לציבור הסטודנטים שלנו, אשר ליבם של רובם של בניו יוצאת לטורי הכדורגל בעיתון היומי ולטורי הרכילות בשבועון המצויר, אם ראית כל אלה – אז ראית אחדים מסימני ההתנוונות של חברתנו... חברה זו, שנטשה את תכני היהדות, אין לה בעולמה אלא שני קניינים: 'המדינה' – מזה, ורדיפה בלתי מרוסנת אחרי העלאת רמת־החיים על־ידי כספים הבאים מן החוץ – מזה, תוך הסחת־הדעת מכל הבעיות הגדולות של האדם (ושל האדם היהודי בפרט), של החברה ושל העם. את צרכיה הרוחניים והנפשיים של חברה זו מספק חיקוי עלוב של תכני העולם המערבי – וזאת דווקא בצורה קריקטוריסטית: התבהמות על־ידי בידור וספורט, התבהמות על־ידי זימה ופורנוגרפיה, והתבהמות על־ידי שכרון הלאומנות ותהילת הגבורה המלחמתית."
  • "כל נוכל ומנוול, אם הוא עשיר או מוחזק להיות עשיר ומוכן לעשות משהו למען האינטרס של מדינת ישראל[8], הרי הוא נעשה בעינינו מייד אדם המעלה, אשר זוכה לבסוף לקבורה ממלכית כאילו היה אישיות המייצגת את העולם היהודי ואת היהדות."
  • "מדינת ישראל רוצה להתהדר ביהודיות שלה, המתבטאת בזה שהיא מחרימה את אחד מגדולי היוצרים האמנותיים בתרבות המערב של המאה התשע-עשרה משום שהיה, כמו רוב הגויים, אנטישמי." ~ על האיסור להשמיע את המוזיקה של ריכרד וגנר באירועים רשמיים
  • "אולי הם מוצאים את ההזדמנות להפגין בזה [בהחרמת ריכרד וגנר] שהזיכרון והתודעה של השואה הם מאז ועד היום התוכן של היותם יהודים." ~ על ניצולי השואה, מתוך כתבה בעיתון ידיעות אחרונות, 27 בדצמבר 1991
  • "היחס בין לאומיות־דתית לדת, הוא בדיוק כיחס שבין נאציונל־סוציאליזם לסוציאליזם." ~ על הדתיים-לאומיים
  • "אינני בטוח שהכת הזאת היא ההמשך של העם היהודי ההיסטורי. זה משהו שצמח וצומח מתוך העם היהודי ההיסטורי, אבל דומני, אם בכלל הכת הזאת תתקיים, שזה דבר אחר לגמרי." ~ על החרדים
  • "לאלה שמוחזקים היום כמייצגי התורה אין שום הבנה במה שיש לעשות."
  • "חז"ל ידעו יפה מאוד את התופעה של 'תלמיד חכם שאין בו דעת'... והיום העולם מלא תלמידי חכמים שאין בהם דעת, הם אינם מבינים שום דבר."
  • "אתה כותב, שהרבה זמן לא תוכל עוד להחזיק ביחס חיובי לדת ישראל נוכח המעשים המגונים הנעשים בה. דבריך אלה אינם מובנים לי: אם אתה מקבל עליך את התורה – אין יחסך לה תלוי במעשיהם של המדברים בשמה ומתעללים בה; ואם אין אתה מקבל עליך את התורה – מה טעם יש ביחסך החיובי לה?"

על האישה[עריכה]

  • "הדבר החשוב ביותר בחייו של אדם הוא אשתו."
  • "המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי היא שהתרבות החברתית והרוחנית פסקה מלהיות תרבות גברית ונעשתה תרבות אנושית."
  • "תלמוד תורה זה חיוב כללי לאדם היהודי. לא לגבר היהודי אלא לאדם היהודי. וצריך להתרגל לרעיון המהפכני שאישה היא גם כן אדם."
  • "היהדות המיוצגת על-ידי אלה שמעורים בעולמה של תלמוד תורה המסורתי, או שאינם יודעים או שאינם רוצים לדעת שחלה מהפיכה כזאת במציאות האנושית שהאישה היום היא יצור אחר, ממש יצור אחר, מאשר הייתה במשך אולי 300 או 500 דורות. הדמות של אשה שהיא רופאה, שהיא עורכת דין, שהיא פרופסורית באוניברסיטה, שהיא מלמדת גברים – הדמות הזאת לא הייתה קיימת בכלל, וניתן לומר שההלכה המגובשת בחלקה, בכלל איננה מכירה שיש אובייקט משונה כזה: אשה שהיא מנהלת בנק, אשה שמלמדת פיזיקה באוניברסיטה – ההלכה בכלל איננה מכירה את הדמות הזאת... ההבנה הזו עוד לא חדרה, ואי אפשר להגיד שלא חדרה לידיעתם של אנשי ההלכה, אבל לא נקלטה בתודעתם. בשבילם זה עדיין דבר משונה ובלתי טבעי... זה נגד הטבע שלאישה יהיה חלק שווה לגמרי עם הגבר בחיי התרבות... וברור הדבר שיהדות אשר מתכוונת היום, 1992, להקים חברה אשר דמותה נקבעת על-ידי התורה, מוכרחה לשנות מן היסוד את עניין מעמדה של האישה בחברה. אחרת, אין ליהדות, אשר קוראים אותה בטרמינולוגיה הרווחת אורתודוקסית, אין לה עתיד. משום שמכאן ואילך, היינו מהמאה ה-19, לא תתכן בכלל חברה אנושית מתוקנת שבה האישה איננה חלק אינטגרלי הן בתרבות האינטלקטואלית והן בחיים הפוליטיים והחברתיים."
  • "הטענה שבת-ישראל מסתופפת בצל קורת הבית והמשפחה ואינה יוצאת ל"שוק" ול"חוץ", טענה המתקשטת באינטרפרטציה הפולקלוריסטית של "כל כבודה בת מלך פנימה" ובמאמרי חז"ל כגון "אין דרכה של אשה לצאת לשוק". אימתי ואיפה קיימה היהדות המסורתית הווי כזה, כשהיא היתה קובעת את אורח-החיים בקהילות-ישראל? איזו בת-ישראל היתה זוכה להסתופף בצל קורת הבית והמשפחה - בית אביה תחילה ואח"כ בית בעלה - ולהיות מוגנת בפני מגע ב"חוץ" וב"שוק"? הווה אומר : רק בת הגביר, וכן גם בת הרב - במידה שהלה היה חתנו או גיסו של הגביר. ואילו רובן המכריע של בנות-ישראל בכל קהילות-הקודש שבהן שלט "ההווי המסורתי" המהולל היו נאלצות להשתתף בכל כוחן במלחמת-החיים ב"חוץ" וב"שוק", ועכ"פ בין זרים ומחוץ לביתן. בכל בתי בעלי-הבתים הכשרים, נושאיו ועמודיו של "ההווי המסורתי", היו מצויות משרתות ומבשלות ומיניקות מבנות-העניים, ורבבות נשים נשואות היו נאלצות לעסוק בחנוונות וברוכלות, בחנות ובבית-המרזח ובשוק, בכדי למצוא טרף לביתן. מעולם לא ראינו ולא שמענו שדבריה ונושאי-דגלה של היהדות הדתית לחמו לשינוי משטר חברתי זה. לפיכך יש לקבוע ש"ההווי המסורתי" לגבי מקומה של האשה בעבודה ובשירותים, יותר משהיה בו מן האופי הדתי היה בו מן האופי המעמדי. אף היום נמצא בין היראים והחרדים, שלוחמים את מלחמת-הקודש נגד שירות-הבנות, שאין הם נמנעים מלהשתמש בשירותה של נערה כורדית או תימנית ל"ספונג'ה", נערה הנעקרת עי"כ מביתה ונלקחת לבית זר ; משמע שרק בתם היא "בת-מלך" שמקומה "פנימה", ואילו בת הכורדי או התימני - שאני. יתר-על-כן : באותו משטר של "ההווי המסורתי" היו מצויים מקרים, ש"חסידים ואנשי-מעשה" היו מקדישים עצמם ל"תורה ועבודה", בהטילם על נשיהם להתבזות ולהתענות בחנות ובשוק לפרנסת הבית. ואעפ"י שאמרו חז"ל, שחייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו - לא מצינו עירעור על מצב זה מצד היהדות הדתית. המחאה על ניצול זה של האשה באה מן היהדות "האפיקורסית", שפרקה מעליה את "ההווי המסורתי"."

על הומוסקסואליות[עריכה]

  • "יש איסור גדול. שלא חמור יותר מאשר איסור של חילול שבת..."
  • "אני יודע שמהתורה זה אסור, אבל מדינת ישראל אינה מדינת תורה, ולכן כמדינה חילונית אסור לה להתערב בזה."

על הפלות והמתות חסד[עריכה]

  • "אם יעלה מישהו את השאלה: האם כדאי לקיים את חייו של אדם שהיה ל"צמח" - תתחייב מיד כתשובה השאלה: מהי הכדאיות של חייך, אדוני?"
  • "אם מדובר ב"המתת חסד", יש לשאול: "חסד" - עם מי? יצור אנושי נמצא במצב שבו הפך ל"צמח" ועי"כ נעשה למועקה על כל סביבתו. כאן אין מובן לטענה שנגמול חסד עמו אם נתיר לעצמנו לחסל את חייו, שהרי הוא עצמו כבר נטול הכרה ותודעה. אבל אין ספק שנעשה חסד עם עצמנו, בשחררנו את עצמנו מן המועקה הפיסית והנפשית, שהמשך קיומו של יצור זה גורם לנו. ומכאן הסכנה האיומה שבתוצאות של החלטתנו זו: אם אנו מבטלים את ההנחה המוחלטת, הבלתי-מנומקת, שאסור ליטול חיי אדם; אם אנו מוצאים נימוקים לצמצמו ולהגיד: בתנאים מסוימים נטילת חיי אדם אינה פשע, אלא מעשה חסד - ניתן לצפות מראש את התוצאות. פתאום יתברר לרבים, שהעולם שורץ יצורים אנושיים שבחיסולם יש משום עשיית חסד. ההונאה העצמית - לעיתים הכנה - שהם מתכוונים לגמול חסד ליצורים העלובים ההם, תחפה על הדחף לגמול חסד לעצמם ע"י חיסולם של אחרים, שקיומם מפריע למחסלים או מעיק עליהם. לפיכך אני אומר: גם אם התגובה הרגשית הכנה שלי על מצבים מסוימים, שבהם מצויים בני אדם מוכי גורל, הוא ש"טוב מותם מחייהם" - אסור לו להישמע לרגש זה. אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנית בכך, שלא ניגע בהנחה של איסור נטילת חיי אדם. חלילה לנו להעלות את המושג lebensunwert - חיים חסרי ערך. היטלר הוא שקבע שיש "חיים שאינם כדאיים", והוציא להורג 70 אלף חולי נפש או חולים ובעלי-מומים חשוכי-מרפא - משום שחייהם "חסרי ערך" ואינם כדאיים לחברה, וכל המשחרר אותם מחייהם העלובים ומשחרר את החברה מהם - הרי זה משובח."

על המוות[עריכה]

  • "אין כאן שני ישים, יש חיים ויש מוות. לא. יש חיים ויש אין-חיים."
  • "מאחר שמציאות כזאת שנקראת מוות איננה קיימת, אז אין מה לחשוב עליה."
  • "לפעמים שואלים אותי איפה היית רוצה להיקבר? החשיבה שלי היא שלעולם לא איקבר. כל זמן שיש 'אני', אזי אינני נקבר, ואם אני מת, כי אז אין עוד 'אני', לא אני נקבר, אלא איזה גוף. משמעות הדברים היא שאני אינני יכול להקבר."

על מדע וערכים[עריכה]

  • "המדע הוא הדבר האחד והיחיד שעליו אני יודע שהוא נכס אנושי אוניברסלי."
  • "אין ערכים אוניברסליים, אדוני. אין בכלל דבר כזה."
  • "אין הכרעה מדעית לגבי 'טוב' ו'רע', אלא הללו נקבעים לפי סולם-ערכיו של האדם, וערכים אינם נקבעים ע"י ההכרה המדעית, ואפילו אינם מושפעים ממנה."
  • "ערך אינו ניתן להנמקה. זהו דבר לא רציונלי, איננו מבטא מציאות ואיננו מתחייב מהמציאות."
  • "הכרעות ערכיות אינן פרי הידע שיש לאדם אלא פרי רצייתו, מגמותיו ושאיפותיו. לפיכך אין מקום לביקורת ראציונאלית של ערכים. עצם ראייתו כערך מוציאה את הדבר מגדר הבחינה הראציונאלית."
  • "אתה אמרת, מה נותן תוקף לערכים? - מניין בכלל ערכים? הרי במציאות אין ערכים!"
  • "על ערכים אי אפשר להתווכח, רק להילחם."
  • "ערך הוא דבר המחייב את האדם. ערך הוא איזה דבר אשר לגביו האדם חש או תופס או מכריע או מחליט שהוא חייב למען הדבר הזה משהו. ערך איננו דבר שאדם מקבל אותו אלא הוא דבר שלמענו האדם נותן משהו, ורמת הערכים נמדדת לפי מה שהאדם מוכן לתת למען הערך הזה. אבל המדע אוניברסליותו נובעת מזה שהוא איננו מחייב את האדם לשום דבר מלבד הבנתו את הדבר הזה. במובן זה הוא חסר ערך."
  • "רק האתיאיזם האידיאליסטי מחפש בטבע או בהיסטוריה משמעות וערכים."
  • "התפיסה האווילית הזאת, כאילו המדע הוא אמצעי לתקן את העולם ואת האדם, היא אנלוגית לגמרי למשיחיות של ברוקלין."
  • "החינוך והסביבה החברתית הם גורמים המשפיעים על האדם, אולם שום אדם אינו מוכרח ומחויב ללכת בדרך שהחינוך והסביבה מנחים אותו. התופעה שאדם שנתחנך לרעיון הסוציאליסטי נעשה אחר כך פשיסט, או שאדם שקיבל חינוך דתי אדוק נעשה אחר כך אתיאיסט, או שאדם שגדל ונתחנך בעולם אתיאיסטי חוזר לאמונה דתית ולחיוביה – הן מעשים שבכל יום. הכול תלוי בהכרעתו של האדם."
  • "להשתין זה צורך!" ~ בצעקה. נאמר כהסבר לסטודנט ששאל מה ההבדל בין ערך לבין צורך
  • "אמנם, מי כאנשי-המדע יודע עד כמה מצומצמת היא ידיעתנו והבנתנו בטבע המציאות, אולם במידה שידיעה והבנה זו הושגו במדע - הרי הן כפויות מבחינה פסיכולוגית על כל מי שמבין אותן, ואין הוא בן-חורין להתעלם מהן ; הן בשבילו, אפילו על-כרחו, בחזקת ודאות, אלא אם המשך השימוש במיתודה המדעית עצמה מגלה טעות או משגה במסקנות קודמות. לפיכך לא ייתכן כלל קונפליקט בין מה שמושג באמצעות המיתודה המדעית לגבי הכרת המציאות הטבעית ובין כל גורם אחר המוצג כמקור לאינפורמאציה על מציאות זו - שהרי קונפליקט זה מוכרע כבר מתחילה לטובת ההכרה המדעית."
  • "המדע הוא כולו אפיסטמולוגיה... המדע אומר לנו מה אנחנו יכולים לומר על הטבע."
  • "אינני מבין בכלל את המושג 'רפואה אלטרנטיבית'. הרפואה זה מקצוע אשר משתמש במדע הרפואי, ומדע רפואי יש רק אחד."
  • "הפסיכואנליזה היא זבל, איננה מדע אלא מיתולוגיה, היא דנה במה שהיא עצמה המציאה אותו, ושכל קיומה אינו אלא התעסקותה בו."[9]
  • "אינני חושב, אני יודע שהייתה אבולוציה. כמו שאני יודע – לא מאמין – שקיימת יבשת אוסטרליה, אף שלא ראיתיה מעודי."
  • "אם אנו מקבלים את האבולוציה כעובדה היסטורית, עדיין לא קבענו שאנו מכירים את המכאניזם שלה. יש הרבה פרצים בחומת התיאוריה הניאו-דרוויניסטית הרווחת היום בביולוגיה, וההשגות עליה אף הולכות ורבות. אולם גם אם אין בתיאורית האבולוציה היום משום הסבר למערכת החיים, אין בכך משום אסמכתא לתורת 'הבריאה': שגיאה לוגית חמורה היא ההנחה שאם A אינה מסבירה תופעה מסוימת יש בזה משום עדות לאמיתותה של B. המשמעות העצומה של הפסוק הראשון בתורה היא העיקר האמוני הגדול שהעולם אינו אלהים; ואין בכך משום מתן אינפורמציה מדעית על טיב העולם."

כללי[עריכה]

  • "99 אחוז מן האלמנטים בחיי האדם הם אירציונאליים."
  • "רק לבטלנים אין זמן."
  • "הדרך הטובה ביותר להבין רעיון היא לברר נגד מה הוא נאמר."
  • "איני מכיר סיטואציה בחיי אדם, כל אדם, שהוא עושה איזה דבר שלא רצה לעשות אותו."
  • "הרדיפה אחרי האי-רציונאלי זה ביטוי למשבר תרבותי-כללי."
  • "לחיים כשלעצמם אין משמעות, לשום נתון טבעי אין משמעות. משמעות יכולה להיות רק למה שאדם עושה בחייו."
  • "כל מי שנולד מבני אדם הוא בן אדם, ללא שום קשר למהותו. בזה לא נאמר מאומה אם הוא שווה משהו."
  • "יש כאן סכנה שאמצעי החישוב ישחררו את האדם מן החשיבה."
  • "המכונית, הרדיו והטלוויזיה שינו את המציאות."
  • "אי אפשר לשאול מה הטעם בקיומו של העולם. העולם היה יכול לא להיות. או מה הטעם בחייו של האדם. לא זו בלבד שאין תשובה לשאלה, אלא אי אפשר לשאול אותה."
  • "כל תשובה על השאלות הגדולות גוררת אנטינומיה, אפילו במדעי הטבע בפיסיקה ובביולוגיה, ואין צריך לומר בפילוסופיה. כל תשובה עומדת מול תשובה מנוגדת, ואת כל אחת משתי התשובות ניתן לבסס מבחינה לוגית."
  • "אל לו לאדם להתיימר להיות בעל השקפת עולם. אדם יכול שתהיה לו רק השקפה על דברים מסוימים בעולם. אילו היה לי מבנה רעיוני כולל מובן שהיו מתגלים בו סדקים ופרצות, שכן בניגוד למה שגרס שפינוזה בתמימותו, אין בנמצא השקפת עולם שלימה ואחידה. אחד הוא רק מי שהוא מעבר לעולם, מעבר למציאות. לעולם לא המציאות עצמה."
  • "המכונה בהגותנו המסורתית דרך תשובה. זוהי דרך ארוכה, וההליכה בה – יותר משהיא מספקת תשובות על הבעיות הגדולות של האדם היא מעוררת בו שאלות. סימן טוב הוא לך שאתה מציג אותן, כי רק התמימים – ושמא נקרא להם המיתממים – סבורים שהאמונה היא מתן תשובות להקניית ביטחון ושקט נפשי. אדרבא – דווקא היא המחוללת קושיות וספקות."
  • "ההבדל העמוק בין האדם-כפי-שהוא-מטבעו ובין האדם המאמין (במובן הדתי של 'אמונה') הוא בכך שהראשון נשאר תקוע במציאות הטבעית (גם טבעו של העולם וגם טבעו האנושי שלו-עצמו) שהיא חסרת טעם וערך – "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל' (קהלת); ואילו המאמין מתאמץ להתעלות מעל למציאות זו ע"י קבלת 'עול תורה ומצוות', ז.א. – פרוגרמת-חיים שאיננה מתחייבת מטבע הבריאה ואינה מכוונת 'לתמוך בה', אלא דווקא להתגבר עליה מתוך הכוונה למה שמכונה בתהילים 'קרבת אלהים'. המילה הראשונה שבה פותח 'השולחן ערוך' היא 'יתגבר!'."
  • "העולם המערבי - שרוי זה כמה דורות בתהליך של ברבריזציה, וראוי מאוד להעלות דבר זה בתודעתנו, משום שעדיין יש בינינו תמימים ומיתממים, שוטים ומשתטים, המוסיפים לדבר על חשכת ימי הביניים לעומת העולם הנאור והתרבותי שלנו, ויש אפילו הבונים על זה פרוגרמות פוליטיות-חברתיות מסוימות. לפיכך יש להזכיר שגם מלחמת העולם הראשונה וגם מלחמת העולם השנייה אירעו במאה העשרים ולא בימי הביניים; בימי הביניים מעולם לא אירע משהו הדומה אף בקירוב למאורעות איומים אלה".
  • "הטיפשים שבמחננו, הרוב הם טיפשים."
  • "מטיפשותם של בני אדם", כתשובה לשאלה שנשאל על ידי מראיינת: "ממה אתה מתרגש?".

על אישים[עריכה]

  • "אלברט איינשטיין נחשב לגדול הפיסיקאים במאה ה-20, ואי אפשר לדבר על פיסיקה בלי להיות מושפע ממנו, אבל אני לא התרשמתי ממנו במיוחד. גדולותו של אינשטיין אינה מוטלת בספק, אך הוא אינו הוגה דעות. דווקא פיסיקאים מודרניים אחרים, כמו נילס בוהר, ארווין שרדינגר וורנר הייזנברג הרשימו אותי והקנו לי יותר ידע."
  • "הוא שינה את מהלכה של ההיסטוריה האנושית, ואני לא חושב שיש איש אחד נוסף שאפשר לומר זאת עליו. גם לא על נפוליאון. היטלר לא היה מוצר של ההיסטוריה הגרמנית, אלא יצר את ההיסטוריה. הוא יצר את הרייך השלישי וזה מחריד, כי באישיותו הוא היה חרק. נפוליאון היה מוצר של המהפיכה הצרפתית, וגם דוד בן גוריון לא היה זה שיצר את מדינת ישראל. היא היתה, אני חושב, קמה גם בלעדיו כתוצאה מהמפגש בין התנועה הציונית למלחמת העולם השנייה ותוצאותיה."
  • "צ'רצ'יל, אפשר לומר, הציל את העולם מידי היטלר. ב41', כשלכולנו היה ברור שהיטלר יכבוש את כל העולם, הוא עמד בפרץ."
  • "אני חושב, שדוד בן גוריון הוא האסון הגדול ביותר שאירע לעם ישראל ולמדינת ישראל, לאחר הקמת המדינה."
  • "בשיחה הזאת בן גוריון - השיחה נמשכה שעתיים - לבסוף הוא ניסה לסכם אותה ואמר לי: "אני מבין יפה מאוד את עמדתך... אתה רוצה שדת ישראל תהיה גורם עצמאי אשר המשטר במדינה... תמיד יצטרך להתמודד עמו כמו שזה היה בתקופה המקראית. כמו שזה היה בתקופת ממלכת החשמונאים" - הוא הבין יפה מאוד. בגלל זה בן־גוריון באמת ראה את היהדות במה שהתגלמה בהיסטוריה, כאסון ההיסטורי הלאומי של העם היהודי. זאת היתה עמדתו הברורה שהיהדות היתה אסון היסטורי גדול של העם היהודי, מפני שתמיד היתה פקטור עצמאי שלחם נגד אותו שלטון אשר ייצג את האינטרס המדיני הלאומי הממלכתי. הוא באמת הבין את זה יפה מאוד. עכשיו העיקר: "ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת והמדינה. אני רוצה" - עכשיו המלים האלה שאני אומר, אני ערב לכם, מפני שאני מיד רשמתי לי את הדבר הזה - "אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה!"."
  • "הוא היה אכול שנאה ליהדות. נתקלתי באנשים ובדעות שונים, אך מעולם לא נפגשתי עם אדם ששנא את היהדות כמו בן גוריון. זה היה אצלו לא רציונאלי" ~ מתוך כתבה בעיתון מעריב (24.11.1978)
  • "אותו אדם שמבחינה פוליטית אני שולל אותו לגמרי, מנחם בגין. הוא היה אדם ישר... בגין באמת האמין בכל מה שהוא אומר. זו הצרה. לכן הוא הביא אותנו למלחמת לבנון. האסון היה בגלל שבגין היה אדם ישר. בן גוריון לא היה אדם ישר. הוא היה משקר, גם בזדון, אם חשב שיש בזה אינטרס. הוא לא שיקר למען עצמו, כדי להרוויח כסף, או משהו מעין זה, אבל למען האינטרס המדיני... ברל כצנלסון, שאותו הערכתי מאוד מאוד, ובשנות חייו האחרונות, רק בשנות חייו האחרונות, היתה ידידות אישית רבה בינינו. הוא היה אדם ישר."
  • "אני בכלל צריך להתייחס לכל חלאה אנושית?" ~ על אריאל שרון
  • "הסמרטוט הזה" ~ על אריה דרעי
  • "פאשיסט וטרוריסט שארגן רצח." ~ על יצחק שמיר
  • "יצחק רבין היה האיש שהורה לשבור רגליים וידיים ללוחמי החופש הפלסטינים, ובכך הוציא את מדינת ישראל מכלל העולם התרבותי."
  • יצחק רבין לקח 26 שנים עד שהתחיל להבין שיש לשחרר את ישראל משלטון על עם אחר, אבל היום הוא מתחיל להבין. אם יוסיף ללכת בדרך זו - הוא ימנע את חורבן ישראל."
  • "אני לא מוכן לומר אף מילה אחת בעניינו של המשומד הזה, ואנונו! בשבילי אדם שעזב את יהדותו הוא חלאת המין האנושי!" ~ על מרדכי ואנונו
  • "אני רחוק מהאשליות של אורי אבנרי וחבריו."
  • "לא ברור לי – וכמובן אני מתחבט בדבר הזה – אם הוא פסיכופת או נוכל." ~ על הרבי מליובאוויטש
  • "על הראי"ה קוק ועל מישנתו מוטלת מידה רבה של אחריות להופעתו של 'גוש אמונים', ואפילו להופעתו של ה'כהניזם'."
  • "הוא גדול מאוד, אחד מגדולי האישים בדורנו, אבל הוא באמת דמות חריגה מאוד [בעולם הרבני]. זה הרב סולובייצ'יק, שהוא דמות יחידה ומיוחדת. הוא אולי הגדול שחי היום, והוא האדם שהוגה באמת מחשבה עמוקה ביותר."
  • "עם הרב שמחה כהן יש לי הרבה דברים משותפים, וחלקם אולי אפילו תרמו לדמותי. ספרו, "משך חכמה", שהתפרסם לאחר מותו, הוא אחת היצירות הגדולות בהגות היהודית בעולמה של היהדות הרבנית." ~ על הרב מאיר שמחה הכהן
  • "הוגים אלו הם חשובי הוגי הדעות בעולם הישיבתי הרבני במאה ה-20. בעולם הרבני היום יש הרבה ידע, אבל אין אף הוגה גדול אחד. בדורות האחרונים היו שלושה רבנים חשובים, שהיכרות עם עיונם תרמה הרבה חומר לחשיבתי. היום יש אולי גדולים בתורה, אבל הם היו גם גדולים בתורה וגם הוגי דעות גדולים." ~ על הרב מאיר שמחה הכהן, הראי"ה קוק והרב סולובייצ'יק
  • "אותו אדם שנעשה דמות מקודשת בציבור מסוים. אני מתכוון למנוח - הרב קוק הבן, שהיה מעין דמות קריקטוריסטית של אביו. אשר באמת מעלה את העוצמה המדינית והצבא הישראלי לדרגה של קדושה! שאפילו אמר שמדי הצבא הם בגדי קודש... מדי הצבא הם בגדי קודש(!) הצבא צבא ישראל, מדי צבא ישראל הם בגדי קודש. ז.א. האדם הזה הוא עובד אלילים ממש, עובד אלילים פשיסטי." ~ על הרב צבי יהודה קוק
  • "אני אינני רואה בו בעל הלכה מוסמך. מאחר שאדם שאיננו מבין מאומה בענייני העולם, לכן הוא אינו מוסמך. ידע בתורה עוד לא מעיד שאדם הזה הוא אדם נבון. פשוט מאוד. ואני אינני מוכן לקבל הוראה מאדם שבעיני איננו אדם נבון!... בשבילי הוא סמכות? זה אדם שאיננו מבין שום דבר!" ~ על הרב שלמה זלמן אוירבך
  • "הרב הראשי מטעם גולדה מאיר, עובדיה יוסף, שאיננו רב מטעם התורה אלא רב ראשי מטעם גולדה מאיר, איננו רוצה שתלמידיו יילכו לנחמה ללמוד ממנה תנ"ך... ללמוד תורה מפי אישה? ואדם זה מוחזק למורה הוראה בישראל... זאת אומרת הוא מטופש ומרושע."[10]
  • "הרב שך הוא סתם זקן מטופש ומרושע."
  • "הוא אולי בכלל איננו מבין, לא את מידת טיפשותו ולא את מידת רישעותו... לגדול בתורה יש שני מובנים: האחד זה ידע, והשני זה הבנה. אלה שני דברים שונים לגמרי... כתלמיד חכם, הוא באמת יש לו ידע וזה לא דבר קטן. זה ים והוא יודע... אבל אין לו דעת." ~ על הרב אלעזר מנחם מן שך
  • "סוקרטס לא היה מורה אלא רק שואל, וזוהי גדולתו. חוכמתו של אדם היא לדעת לשאול. לשאול את אותן השאלות הגדולות של האדם, אשר אנחנו מבינים שלא תיתכן לתת תשובה עליהן, אבל לדעת לשאול אותן זה השיא שאליו אדם יכול להגיע. הרי רוב בני האדם אינם שואלים."
  • "הדמות הגדולה ביותר בעולם היווני לפי דעתי היה אריסטו."
  • "גדול המאמינים שעמדו בישראל לאחר האבות והנביאים" ~ על הרמב"ם
  • "הפינומן האדיר ביותר של הכרת-אלהים הדתית-אמונית ביהדות מימי התנ"ך ואילך" ~ על הרמב"ם
  • "הרציונליסט התמים" ~ על רס"ג
  • "החטטנים הנוקבים" ~ על הרלב"ג ורח"ק
  • "היו גם גדולים וטובים שנתפסו לדתיות הקורחית הזאת, ההופכת את היהדות מעבודת ה' לשוביניזם לאומי. מתלמידיו של קורח במובן זה היה ר' יהודה הלוי (בכוזרי - להבדיל מן המשורר האלוהי של תפילות וסליחות, שהן התעודות הנעלות ביותר של האמונה הטהורה) ; כאלה היו רוב אנשי הקבלה ; כזה היה המהר"ל מפראג, וכזה היה בימינו הרב קוק, שתורתו היתה תקלה לתלמידיו ותלמידי-תלמידיו."
  • "סתם משומדת" ~ על סימון וייל
  • "מנדלסון היה יהודי כשר, אבל לא היה הוגה דעות עמוק." ~ על משה מנדלסון
  • "לא למדתי ממנו, אבל חשיבתו היא אחד האלמנטים החשובים בתודעתי." ~ על לודוויג ויטגנשטיין
  • "אי אפשר להגיד שלמדתי ממנו משהו, אבל אני מעריך אותו... חיבוריו ביהדות יוצאים מהכלל, וכמה מהם יופיעו בקרוב בעברית בהוצאת "מגנס", לאחר שעמדתי על כך שיתרגמו אותו." ~ על עמנואל לוינס
  • "a ladies' philosopher" ~ על מרטין בובר
  • "אין אני רוצה לתת את ידי לעשיית נפשות לתורה שטחית וקלוקלת, מותאמת לטעמה של הדתיות הרכרוכית-סנטימנטלית-אנתרופוצנטרית הרווחת באמריקה בחוגים מסוימים של גויים שאבדה להם הנצרות, ושל יהודים הרוצים ב'יהדות' (מרוקנת מתוכן) ללא תורה ומצוות." ~ נאמר כשהתבקש להצטרף לפרויקט תרגום כתביו של אברהם יהושע השל
  • "הוא היה איש בעל אמונה עמוקה ביותר, ומצד שני ניהיליסט וציניקן ממדרגה קיצונית... התייחס בבוז עמוק ליהדות החרדית למרות שהיה מעורה בה, כמו שהתייחס בבוז לציונות, ויחד עם זאת דבק בעם ישראל ובמדינת ישראל, למרות שללא ספק הוא בז לכל האנשים האלה." ~ על ש"י עגנון
  • ביני ובין פרופ´ כשר, אשר בענוותנותו מציג את עצמו לפעמים כתלמידי, קיימת קירבה רעיונית רבה, שעיקרה — הבנה הדדית עמוקה, אם כי לא תמיד הסכמה מלאה." ~ על פרופ' אסא כשר
  • "יש אנשים אשר החומר שמוחם מפריש בעת שהם חושבים הוא אותו חומר שהכליות של אחרים מפרישות בעת שהם בשירותים." ~ על רודולף וירכו[דרוש מקור]

על עצמו[עריכה]

  • "אני אינני מוצא שבאיזושהי נקודה רלוונטית שיניתי את עמדתי, או את דעתי."
  • "אני אינני מסוגל להזדהות עם שום אדם... שום אדם איננו יכול להזדהות עם שום אדם... אני אינני יכול להעיד על עצמי שקיבלתי השראה, לא מאדם כזה ריאלי שנפגשתי עימו, ולא מאיזה דמויות."
  • "אמנם יש בכתביי רעיונות שאינם מתיישבים, אבל הרי גם כך במדע: בתורת הקוונטים, בקיברנטיקה, בתורת האור"
  • "אני אדם שבכוונה ובזדון מחלל את הדברים המקודשים לבני אדם אחרים, אני עושה את זה בכוונה ובזדון ואני אומר דברים שפוגעים ברגשותיהם, אני עושה את זה בכוונה, אני מתכוון לפגוע ברגשותיהם."
  • "אני מטריאליסט נוקשה"
  • "שנואים עליי בני אדם אשר המילה בעזרת ה' איננה פוסקת מפיהם. ה' זה אמצעי עזר?!"
  • "לחבישת כיפה אין מקור בהלכה, אלא שהיא נוהג מקובל (אתה רשאי לקרוא לזה אופנה) בעולמם של יהודים שומרי תורה ומצוות. ואינני רוצה להפגין פרישה מציבור זה" ~ בתשובה לשאלה מדוע הוא חובש כיפה
  • "אני אינני פילוסוף ואינני תיאולוג, אינני היסטוריון ואינני סוציולוג. בזה לא נתכוונתי כאן להתעטף בעטיפה של ענווה (יש בי הרבה חסרונות אבל ענווה איננה אחת מהם) אלא רציתי להגיד כאן שכל הדברים האלה שהייתה ידי בהם, אם ניתן לומר כך, שהזכרתי כאן בפילוסופיה, סוציולוגיה, היסטוריה אף אחד מהדברים האלה לא עסקתי מבחינה מקצועית. לעומת זאת עסקתי שבעים שנה עיסוק מקצועי ממש במדע. במדע במובנה של Science. באנגלית המילה Science איננה סתם מדע אלא בפירוש מדעי הטבע. כל התחומים והמישורים האחרים של הגות מדעית נקראים באנגלית במילה המצוינת שכמעט לא ניתן לתרגם אותה - Humanities. עיסוקי המקצועי ממש, היה בתחום Science ולא בתחום Humanities."
  • "הייתה לי ההזדמנות והזכות להיות מעורה בעולמם של גדולי המדע. ארבעה ממורי - האבר, נרנסט, מאיירהוף ווארבורג היו בעלי פרס נובל. פרט לנרנסט, כולם היו יהודים או משומדים... אני זוכר שלפעמים היינו יושבים בקולוקוויום באוניברסיטה וישבו שם בשורה הראשונה חמישה או שישה בעלי פרס נובל. אותן שנים גם איינשטיין היה בברלין, אבל דווקא איתו לא נפגשתי." ~ על חייו בגרמניה (לפני עליית הנאצים)
  • "...וזוהי כמובן הסיבה היסודית לכך מדוע לא יצרתי שום דבר גדול בשום תחום. התפזרתי על פני תחומים רבים. אני מעוניין בדבר וגם מעוניין בדבר אחר, ואפילו במקצועי, במחקר כימי, לא התמדתי בעיסוק בנושא מסוים לאחר שפירסמתי עליו משהו, אלא התחלתי להתעניין בדבר אחר ועברתי אליו וגם עליו פירסמתי משהו וכו'. במידה מסוימת זה נובע מטבעי: אם אדם רוצה ליצור דבר גדול, עליו להתייחד בעיסוק בלעדי בו וזה נגד טבעי. אני אינני יכול לייחד את כל כוחי לדבר אחד בלבד. אני מתעניין ביותר מדי תחומים."
  • "אני אינני מכיר בכלל במושג 'זכויות האדם'. מה זה 'זכויות', מדוע יש לו לאדם זכות?! הוא אחד האלמנטים של המציאות הטבעית!"
  • "אני אדם שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות ולא את עול המוסר." [11]
  • "בהומניזם כלולים, בין השאר: א) קוסמופוליטיות; ב) פציפיזם; ג) אנרכיזם; ד) אתאיזם. במובן זה אפשר שנראה כהומניסט אמיתי את לב טולסטוי, שבו היו ארבע המידות הללו. אף אחת מהן אינה בי."
  • "יש לי הרגשה שאתה מחשיב אותי למין אינטלקטואל ליברלי. אפילו טולסטויאני או אפילו פציפיסט. בהחלט לא. אני כלל לא כזה. אני מאמין במלחמות, אם הן הכרחיות לחלוטין. הסיבות להימצאותי בישראל הן פשוטות: זה המקום שאלוהים רצה שנחיה, ורציתי להיות אזרח של מדינה יהודית, רצוי דמוקרטית, אך אפילו למרבה הצער לא דמוקרטית, אם הרוב יתעקש על זה. מה שאני לא רוצה זה לחיות במדינה ששולטת ומדכאת ערבים. זה אימפריאליזם בוטה ואני בז לו. אני רוצה מדינה של יהודים, הנמשלת בידי יהודים, למען יהודים. שיהיו מיעוטים, אך שלא יסבלו מאפליה ושלא יבוזו להם, בדרך בה אנחנו שונאים את הערבים והם אותנו." ~ במכתב לישעיה ברלין
  • "גם אני שייך לעולם המערבי, על אף שמוצאי מבחינה גיאוגרפית הוא מהמזרח. ילדותי עברה עלי ברוסיה, אבל לא פחות מן המערביים אני מעורה במדע, בפילוסופיה, בספרות ובמציאות החברתית של המערב. אני נזכר בוויכוח פומבי שהיה לפני למעלה משלושים שנה ביני ובין יצחק ברויאר ז"ל, אחד מהוגי הדעות המעניינים ביותר שעמדו ליהדות הדתית בדור שלפנינו: למרות הריחוק העצום בין השקפותיו והשקפותיי הערכתי אותו מאד. באותו וויכוח נתגלגלו הדברים לבעיות פילוסופיות כלליות, שאומנם היה להן קשר לעניינים הנוגעים ללבנו, ענייני היהדות, התורה והאמונה, אבל ביסודן לא היו אלא בעיות אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות, ומאחר שיצחק ברויאר הרבה לטעון מבחינת היהדות אמרתי לו: ד"ר יצחק ברויאר, למה נרמה את עצמנו? הלא אתה יודע כמוני, שבעיסוקנו בבעיות פילוסופיות גם אנחנו - המוחזקים בעיני עצמנו יהודים מאמינים שכוונתם היא לקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות - לא ממקורות היהדות אנו יונקים אלא מן האתאיסט האנטישמי קאנט, ולא נוכל כלל לדון אחרת! יצחק ברויאר הודה לי מיד שאין ביכולתנו, אף ביכולתו-הוא, לדון בבעיות פילוסופיות מבלי ההתייחסות לקאנט."
  • "זה מעורר בי גועל נפש. ממש גועל נפש. אינני יכול להבין כיצד בן אדם יכול לשבת ולהסתכל שעה שלמה אם אחד עשר חוליגנים אלה מטיבים לבעוט בכדור יותר מאשר אחד עשר חוליגנים אלה."
  • "האחד עלול לענות שאיננו להוט במיוחד אחר סרטים, בעוד שהשני יעיד על עצמו שהוא חובב-סרטים מובהק. אם כך, הריני נמנה עם הסוג השני."
  • "אם אני הולך לסרט ואני רואה שם, נגיד את מריל סטריפ, טוב אני נהנה מזה... אני חושב שהיא הטובה ביותר היום."
  • "היום זה קורה לי שאני נרדם באמצע היום, אבל זה כבר הזקנה. אם אין אני מועסק במשהו אז אני לפעמים נרדם ממש ביום... לפעמים זה קורה שאני נרדם בקריאת ספר. זה תלוי גם כן מהו, אם זה רומן פורנוגרפי יפה מאוד אז אני אינני נרדם."
  • "אתרום את גופי למדע? לא יעלה על דעתי. גופי ייקבר כמו שנקברות כל הגופות."

נאמר עליו[עריכה]

  • "כופר שומר מצוות." הרב צבי יהודה הכהן קוק
  • "מצפונה של ישראל." ~ סר ישעיה ברלין
  • "ישעיהו לייבוביץ איננו מרדן מטבעו, קיצוני או אנרכיסט, אין הוא אויבם של הסמכות, הממשלה, והממסד בתורת שכאלה. לא נכון אף לראותו כאוטופיסט, כאידיאליסט המנותק מהמציאות... אין לייבוביץ בבחינת מציקן מקצועי, אדם הנהנה מעצם קריאת התיגר על המוסדות המקובלים בשל טבעו הספקני או המתנגדי. אנשים נכבדים למיניהם אמנם ייחסו לו, מדי פעם, אחת או יותר מתכונות אלה, אך אין בכך כל אמת." ~ סר ישעיה ברלין
  • "אמנם הוא אחי, אבל ככה אסור ליהודי לדבר" ~ אחותו, פרופ' נחמה ליבוביץ
  • "הוא פמיניסט, ואני - לא." ~ אשתו, ד"ר גרטה ליבוביץ
  • "אחרי שנכבשה העיר העתיקה, הוא הלך לשם מיד לראות את העיר... היה הולך לשם ביום ובלילה, שוב ושוב... שהיה נרגש עד לדמעות, כמו ילד קטן, מכך שהעיר העתיקה בידינו" ~ אשתו, ד"ר גרטה ליבוביץ
  • "בנוגע לאבי, אינני יודע אם הוא האמין בישות עליונה שבראה את העולם. פשוט אינני יודע." ~ בנו, פרופ' אליה ליבוביץ
  • "הוא סירב לענות לשאלה הזו." ~ פרופ' יוסף אגסי כשנשאל אם ליבוביץ האמין באלוהים
  • "הוא מוציא מתוך הדת את כל החלקים התאולוגיים." ~ ד"ר נעמי כשר
  • "הוא הוגה רמב"מי במובן שהרמב"ם היה הוגה אריסטוטלי, או מרקס היה הוגה הגליאני, או בורוכוב היה הוגה מרקסיסטי. פילוסוף, מטבעו, אינו משועבד לסמכות." ~ פרופ' זאב הרוי
  • "זכיתי לבלות הרבה שעות במחיצתם של גדולים - דוד בן גוריון, משה שרת, משה דיין, נחום גלודמן, הנשיא זלמן שז"ר, הרבי מלובביץ' והרב סולובייצ'יק מארצות הברית. אף אחד מהם לא הצליח לרתק אותי בדברים שלו בחוכמתם, בהגיונם, ובדרך ניסוחם הבהירה והחריפה כמו ליבוביץ'." ~ מיכאל ששר
  • "בשבילי הוא היה כל מה שמסמל את האנטי יהודי והאנטי ציוני" ~ הרב שלמה גורן
  • "אני מכיר ארבעה, לכל היותר שישה אנשים, שמבינים את ליבוביץ, וזה כולל את ליבוביץ עצמו. הסערות הציבוריות סביב דבריו נובעות מהקשיים להבין אותו ומחוסר יחס ורצון רציני להבינו" ~ פרופ' אסא כשר
  • "זו היתה השגיאה האסטרטגית של ליבוביץ. הוא בא לדבר בכינוסים של רק"ח וחד"ש, עם הכיפה השחורה לראשו, מול קהל של יהודים וערבים, היה אומר שצריך לצאת מהשטחים ושתהיה מדינת שב"כ. אותם עניינה זכות ההגדרה של העם הפלסטיני. זה לא היה בראש שלו... אנשים לא הבינו את התוכן של הדברים. בעבורם זה היה פירוטכניקה. הוא חזר על עצמו בלי סוף. העם רוצה ריגושים חדשים? אז הוא נתן פרובוקציה. הוא חשב שעל ערכים – כאלה שחיים אותם - צריך להילחם. זו היתה מטרת חיים שלו. אבל אנשים באו כי זה בידר אותם." ~ פרופ' אסא כשר
  • "לעומתי, ליבוביץ לא אהב ערבים ולא האמין בשלום עם ערבים. אחרי המלחמה הזאת חשבתי שאנחנו יכולים להחליף את השטחים שכבשנו בשלום. אבל הוא כלל לא השתוקק לשלום. הוא חשב אנחנו צריכים לצאת כי הכיבוש ישחית אותנו ללא תקנה." ~ אורי אבנרי
  • "כבר לפני 30 שנה ידעתי שהוא אדם גדול, אבל לא אז ועוד פחות מזה עתה - לאחר שקראתי את רוב כתביו והאזנתי לאימרותיו ונקעה נפשי מלהטוטיו - יודע אני במה גדולתו. השקפותיו בתחום הדתי הן גל של פרכות, רוב נבואותיו הפוליטיות התבדו, וסגנון התבטאויותיו היה דוגמא רעה. אם כך, אני שואל, במה נעוצה גדולתו, אותה גדולה, שאתה חש בחושיך, ואי אתה יכול להתכחש לה?" ~ ירון לונדון
  • "מעריציו הצליחו לרקום סביבו לא רק מיתוסים אלא גם אתוסים. על-פי אתוסים אלה כל אדם חייב בכבודו של ליבוביץ', ואין ליבוביץ' חייב בכבודו של שום אדם. כך הופכים יריבי ליבוביץ' בפיו לא רק לנאצים ופשיסטים, אלא גם לשרצים, בהמות, נבלים, חוליגאנים, פילגשים, עמי-ארצות, מקרים אבודים ועוד ועוד" ~ מרדכי שלו
  • "כל מי שקרא את ליבוביץ' בעיניים בלתי משוחדות יודע בוודאות גמורה מה היה ייעודו המקורי, שבו בגד וממנו ערק. ייעודו המקורי, הראוי להערכה, היה לנהל מאבק על עיצובה של מדינת ישראל כמדינת הלכה, תוך כדי עיצוב מהפכני חדש של ההלכה עצמה. זה היה אמור להיות מפעל אדירים, וכדי להתייצב בראש המאבק הזה היה צורך בכישורים רב-תחומיים, במישורים רבים ושונים, ובראש וראשונה במישור הפילוסופי, התיאולוגי, המדעי, המסורתי והחברתי, שכולם, אם כי חלק ניכר מהם רק בכוח, עמדו לרשותו. לליבוביץ' לא היה אומץ לב לנהל את המאבק הנורא הזה, וכשהגיע הרגע לפתוח בו - הוא ערק ממנו. גולת הכותרת של עריקה זו היתה הסכמתו לשמש כעורך "האנציקלופדיה העברית", עריכה שסתמה את הגולל על מפעלו המקורי שטרם התחיל בו. היא היתה בזבוז אדיר של כוחותיו, ולא הביאה לשום תוצאות מיוחדות במינן בתחום האנציקלופדי, אם להשתמש בלשון המעטה." ~ מרדכי שלו

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים ומקורות[עריכה]

  1. ^ מתוך מאמרו "משמעותם של ימי הספירה"
  2. ^ מתוך מאמרו "יום-העצמאות ויום-ירושלים כחגים דתיים"
  3. ^ מתוך מאמרו "הדיסכותל"
  4. ^ מתוך מאמרו "שטחים"
  5. ^ מתוך מאמרו "לאחר קיביה"
  6. ^ מתוך "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"
  7. ^ מתוך "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמוד 430
  8. ^ מתייחס לרוברט מקסוול.
  9. ^ מתוך "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ...", עמוד 493
  10. ^ יש לציין שהרב יוסף לא אסר "ללמוד תורה מפי אישה", כפי שליבוביץ הבין אותו, אלא שלדעתו יש בכך בעיה הלכתית ("צניעות"). על יחסו של יוסף לליבוביץ העידה בתו, עדינה בר-שלום: "תוך כדי הארוחה הוא היה מקשיב לרדיו, לשיעורי התנ"ך של נחמה ליבוביץ, ואומר לי שאלמד כמוה".
  11. ^ מתוך "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ...", עמוד 315